בית הכנסת "המזרחי" בשכונת " סנט גילדה" במלבורן בו התפללנו בערב שישי.
"לעשות שבת" נוסח מלבורן – 21.1.18
יש תסריטים שמתגלגלים ללא מגע יד אדם, אלא יד נסתרת מנהלת את התסריטים, מזיזה שחקנים ותפאורות לכאן ולכאן, ונוצר סיפור שכנראה נכתב מלמעלה. ואנחנו, עלינו רק להיות שם כשזה קורה, ולא להתנגד.
כשתלמידתי וחברתי חסידה פינצ'וק הציעה שאפגש עם מכריה במלבורן, חשבתי שזה רעיון נחמד, להיפגש עם יהודים מקומיים, ולהרגיש יידישקייט. על פי הפנייתה יצרתי קשר עם ד"ר דני לם, שמיד הזמין אותנו בחום להשתתף בארוחת ערב שבת עם משפחתו. רק אז למדתי שדני לם, הינו נשיא הפדרציה הציונית באוסטרליה, והיה נשיא הועד המנהל של יהדות אוסטרליה ועוד תפקידים ציבוריים רבים נוספים בהם הוא ואשתו מעורבים שנים רבות. אבל מעבר לתפקידים הרשמיים, מצאנו משפחה ססגונית, פתוחה וחמה. הטכסים היהודיים המסורתיים, נתנו לי הרגשת בית, כי כך, בסגנון 'כיפה סרוגה' נהגו בבית הורי, ולצידם שמענו סיפורים משפחתיים ודיונים ברומו של עולם.
כבר בבית הכנסת, בתפילת קבלת שבת, פגשנו את שגריר ישראל החדש, מר מארק סופר, שהיה אורח הכבוד על שולחנו של דני לם. כיון שהוזמנו לבית יהודי דתי, נשארנו למשך השבת בשכונה שאפשר לראות בה "שכונה יהודית", בסנט קילדה, והתארחנו בבית המלון קימברלי גרדן, שמשמש מקום אירוח ליהודים המתארחים בסביבה. שמחנו להכיר יותר מקרוב את השגריר סופר, שהינו אדם נעים, נגיש, פתוח לבריות, ומקיף תחומי ידע רחבים. איש כייפי. שמחנו שיש לנו שגריר כזה במדינה החשובה הזו.
לטייל איתו ברחובות בלילה, חזרה מארוחת הערב, מוקפים מכל צידינו אנשי בטחון, היתה חוויה מיוחדת, ולרגע יכולנו להרגיש את המחיר שאנשי שרד אלו, משלמים.
קמנו בניחותא לשבת של שמש חמימה לא מזיקה, ויצאנו לטיול רגלי של שבת בבקר. בכל פינת רחוב יהודים מזדרזים לבתי ההכנסת: אלו מכוסים בטלית, אחרים בכיפה שחורה עם 5-6 ילדים, עם ציציות בחוץ, מקפצים. היו גם שטריימלים וכיפות סרוגות. לכל זרמי היהדות יש ייצוג באזור זה, ולכל זרם, בתי כנסת, גני ילדים, בתי ספר והמוני מוסדות יהודיים ושלטים שמודיעים על תלמוד תורה, מדרשה ישיבה ותמיד על שם מישהו שתרם את אותו מוסד. היו אזורים בהם הסתובבו יותר יהודים, מתושבים אחרים. בעוד אנחנו מתלבטים אם לפנות שמאלה או ימינה, מישהו שואל: "אתם מחפשים משהו?", אפשר לעזור? ועוד לא הספקנו לענות, הזמין אותנו לארוחת צהריים בביתו. תמיד זכרתי את סיפורי החסידים על השטייטל, שכשהיה נראה בסביבה פרצוף (כמובן יהודי) לא מוכר, תמיד היה מישהו שהיה מארח אותו, וממש כך הרגשתי. הוא היה כל כך נלהב וחם, שאחרי שעתיים, מצאנו עצמנו בביתו, פוגשים משפחה צעירה, שתי ילדות מתוקות ועוד בני דודים ודוד ממוצא ישראלי, שאחרי עוד זמן מה בטוב ליבנו במטעמי שבת, נגלה שהוא אח של חבר ילדות קרוב שלי.
ייתכן ואדרש לזמן נוסף כדי להבין את פשר ההתגלגלויות האלו, בכל אופן זה נעים מאד, עם תחושה שאנחנו שייכים לשבט מיוחד, עם קודים ושפה שמתחזקים כל פרט בתוך הרשת היהודית הזו.
נ.ב. לא צרפנו תמונות כי לא צילמנו מפאת קדושת השבת וכיבוד המארחים שלנו שומרי השבת.
התמונה נלקחה מאתר אינטרנט.
רשמה – שרה