הסלולר מתהומות ה'שיט'
זה היום השלישי  למסענו עם הקבוצה במנהיגותו של פול מ – Tagalong Tours. מגיעים ל- Dig-Tree, אתר מפורסם שבסביבתו איבדו את דרכם וחייהם בורקה ווילס – חברי המשלחת, שניסו להיות הראשונים לחציית היבשת לאורכה, ורק חברם קינג, הצליח לחזור חי.

כרגיל, כשהקבוצה מגיעה אחרי נסיעה ארוכה  לאתר חדש, כולם "מתפנים". במקום המנותק הזה, כמו במקומות רבים מרוחקים מיישוב וללא מים, יש שירותי שטח מסודרים מסוג "בול פגיעה" – בור עמוק, לשם "הכל" נופל, ואחת לזמן מה מפרקים את כל זה באופן כימי. בתא השירותים מושב עם מכסה למניעת ריחות. אני, הפייטרית לא נבהלת, רגילה לזה, מן הצבא וטיולי שטח… אלא שהפעם בין הסנטר לחזה תקוע הטלפון הנייד, ובעוד אני מרימה את המכסה, גולש לו המכשיר באלגנטיות עמוווווווק לתוך הבור. הלב נעצר, הדם קופא, מועקה כבדה מתכתית נוחתת עלי והעולם נתקע על צירו.  אני מסתכלת פנימה כמו מחכה שכפי שנפל, כך יחזור, אבל כוח המשיכה כידוע פועל רק בכיוון אחד. אני מתבוננת במלבן השחור הרובץ כנסיך ברפש, ולא מאמינה. שם, עדיין לבד בתא הקטן אני כאן והוא שם, מסתכל עלי בסתמיות, לא כחפץ שעד לפני 3 שניות, היה חלק מגופי ונשמתי. מרחק של כ- 6 מטרים מפריד בינינו.

כל ארגון חיי בתוך המכשיר הקטן: חשבונות בנק, מסמכים, כתובות, מייל, ספרי קריאה, תמונות… הכל. רק המחשבה על שחזור כל אלה, כשאני בניכר, נראית לי חצי מוות. כאדם שאוהב להיות self sufficient, אני מיד בודקת, אפשרות לרדת לבור, מכניסה רגל ותוהה אם גם כל הגוף ייכנס אם יחזיקו אותי קשורה בחבל, הרי גופי די דק וגמיש. אבל שוללת מהר את כל האפשרויות של פתרון עצמי. מודיעה להראל על הקטסטרופה, עכשיו שנינו עומדים בוהים המומים במכשיר שבתוך הבור.
לא נעים להיות  trouble maker כשנמצאים בקבוצה חדשה, ובפרט שאנחנו גם כך זרים ואחרים, וזה הופך אותנו לבולטים ומושכים תשומת לב. אני צריכה להחליט מה נורא יותר: לגייס עזרה, ובכך להפריע לתכנית הסיור הקבוצתי עם הצרה החדשה שלי, או לוותר וויתור סופני על המכשיר, שמשמש כזרועות אין סופיות שלי, להרגיש קטועת זרועות, ולהתאבל על חלקי גופי שירדו לשאול. ההחלטה קשה במיוחד, כי הסיכוי לגאול את המכשיר מן ה"שיט", היה שייך למחלקת הניסים. הראל מעודד אותי ומחליטים להודיע על האסון לפול המדריך.

אמצע המדבר, אין נפש חיה מבלעדינו, חום כבד, ועננים של זבובים נצמדים לכל פיסת עור גלויה. משלחת ההצלה כללה את דריל, אוסטרלי שתקן גבוה ודק, ג'ון, שוטר בדימוס שמגדל זנב סוס מתולתל על עורפו, שמשמש עוזר מדריך, ופול, מתבונן בדאגה מבחוץ, ולצידם הראל ואני, והאסלה באמצע.  כולנו ממקדים את העיניים לתוך האסלה ורואים בברור באמצעות פנס גדול, שוכב לו במנוחה בקרקעית הבור, לצד ערימות קטנות לא מוגזמות של מה שאמור לשכון כאן, המכשיר עם ציפוי העור המהודר. על הציפוי מודבק סטיקר של הפרח האדום שקיבלתי בתערוכה במוזיאון לאמנות בין לאומית במלבורן. שם כל מבקר קיבל לידו סטיקר, כדי ליצור יצירה קולקטיבית מפרחים על ידי אלפי המבקרים. אבל אני בחרתי לא לתרום ליצירה ההמונית, אלא לקשט בו את מכשירי, וכך לתת לו ייחוד.

דריל, דייג חובב, הביא איתו למסע את כל ציוד הדייג המשוכלל שלו. עד כה, פעמיים יצא לדוג באיזה אגם או נחל שעברנו, אך לא העלה מאומה בחכתו. עכשיו, הביא את החכות והקרסים, בלי הפיתיונות, והחבורה החלה לעבוד כגוף אחד. ג'ון ודריל זורקים חכה ומנסים לנעוץ את הקרס בגוף ציפוי העור, וללפף את המכשיר באמצעות חוטי הפלסטיק. משמאומה לא נתפס, מגלה פתאום ג'ון, חוט ברזל זרוק בצד, ומתחיל לפתל אותו כקרס נוסף. פול מעודד מן הצד, מוטרד בשל אחריות לקבוצה הסובלנית שמתחילה לצעוד אל האתר המתוכנן. הראל מכוון את הפנסים אל החפץ, ואני מנפנפת לגרש את הזבובים מכולם. חוץ מזה שקט דממה, שומעים רק את זמזום של מקהלת מיליוני הזבובים, ואת מילות  התאום הרגועות בין דריל לג'ון.

למרות המקום והסיטואציה, יש משהו קדוש בעבודת צוות ההצלה. ברגע מסוים אני מתחילה להתפלל, כאילו מבקשת על נפשי, מתפללת בדבקות ובכוונה עמוקה. מנפנפת ומתפללת. לאחרונה התפללתי כך כשנקלעתי באחד מביקוריי אצל אחותי בהודו, להתפרצות ציקלון שהקיף את האזור במהירות של 250 קמ"ש, ואנחנו בעין הסערה. כשראיתי שאינני יכולה עוד לעמוד מול כוחות הטבע, שפרצו כל חלון, דלת, ומעקה שניסית לחסום, והמים החלו לגלוש במדרגות לתוך הדירה, נותר רק להתפלל "ממעמקים קראתיך י-ה ענני במרחב י-ה". עכשיו מילות התפילה קיבלו משמעות מיוחדת, כאילו אני והמכשיר אחד הם.
כולנו במצב של דבקות, הנשימות מתערבבות והקדושה חוסמת את הריחות והלכלוך והכל נקי וטהור. לפתע, עוצרים נשימתנו, מישהו אומר "זהירות" ואז, כמעשה קוסם, לאט לאט ובשקט, מתרומם לו המכשיר, לאורך 6 המטרים, כאילו מורם מעצמו ללא מגע יד, וברגע האחרון תופס אותו ג'ון ומוסר לי. אני קולטת אותו לידי כמו תינוק הנשלף מרחם אימו, מנגבת אותו מן המעט שדבק בו בנייר הטואלט, שולפת אותו מכיסוי העור והינו יפה ושלם כחדש.

יש ניסים, אפילו עמוק ב"שיט". את הניסים מחוללים אנשים בעלי נשמות טובות, מסורות ומחויבות, בעלי יצירתיות, תושייה וכושר אלתור, עבודת צוות, דבק אנושי ונוכחות אלוקית. לפעמים צריך ללכת רחוק למדבר, ולטבוע ברפש כדי לדעת שיש ניסים.