'על מה אני מדברת כשאני מדברת על הליכה' –
זוהי  פרפרזה על ספרו של הסופר היפני מוראקמי שכתב על ריצה. חשבתי עליו תוך שאני במצב של הליכה שמתמשכת שעות, בתנאי טבע משתנים, ותוך התבוננות בנוף הפנימי שחולף מולי תוך כדי ההליכה.

המעבר לניו זילנד, העביר את מרכז הכובד של הפעילות התנועתית שלנו, מנהיגת שטח בג'יפ, להליכת שטח על הרגליים. הבנו כבר בטרק הראשון בניו-זילנד: "טונגרירו  קרוס" שכנראה אנחנו לא, וגם לא נהיה בגלגול הנוכחי, מטפסי הרים – אלפיניסטים, ושהכושר והמיומנויות שלנו אינם מכשירים אותנו לכך. אבל כן טעמנו את טעם ההליכה/ טיפוס בטבע, כשאנחנו טובלים ביערות גשם רוויי ממטרים ולחות, מטפסים בהרים סלעיים, לצד מפלים, נהרות, חופים, אגמים, פיורדים, שדות מרעה עמוסי כבשים, קרחונים ומצוקים. טעמנו, התאהבנו, והתשוקה לעוד ועוד הולכת ומתגברת.

אז על מה אני מדברת כשאני מדברת על הליכה: ההליכה מתחילה בעצם לילה קודם, כשאנחנו יושבים על מפות, על המלצות של יועצנו אביתר, וידידים, על אינפורמציה שקיבלנו ב- "I Site" המקומי הוא מרכז האינפורמציה של ניו-זילנד שסיפק לנו מפות והנחיות בכל מקום בו ביקרנו, ועל בדיקת מצב הרוח והרגליים.  לבסוף נבחר המסלול, בדרך כלל 4-6 שעות בתכנון, לא תמיד הביצוע תואם למתוכנן. בבקר קמים, מכינים סנדוויצים, מים, ציוד תואם מזג אוויר, ויוצאים לדרך.

אני מתנפלת בתאווה על השביל, צועדת בקצב מהיר, בוקעת את יריעת האוויר, קדימה. הראל מאזן אותי, מסביר בכל פעם מחדש את עיקרון ההדרגתיות כדי לא לאבד כוח כבר בהתחלה. אולי הוא צודק, אבל אני במצבים אלו כל כך מאושרת, שאני לא כל כך הגיונית וממושמעת. אחרי כמה דקות, ההליכה נכנסת במילא לקצב מאוזן, ושם מתחיל 'מצב ההליכה'. מצב ההליכה איננו משהו שאני 'עושה' אלא זו  התרחשות שבמהלכה כל הגוף מתחיל להתעורר: החושים מתחדדים, המוח המדבר מתרוקן לגמרי מכל מה שממלא אותו בדרך כלל,  מתרוקן ממחשבות והופך אחד עם הגוף וההליכה. העור נעשה חדיר יותר, ומתחיל לחוש בבהירות מעברים של צינה, קרני שמש שחודרות מבין העצים, רוח, ולחות. מגע כף הרגל עם האדמה יודע את הסלע והחידודים או האבנים המעוגלות שרוצות לגרום לכף הרגל להחליק, אבל הגוף מיד מסגל את עצמו לפני הנוף, ומתאזן, גם אם  לפעמים צריך להתיישב על הישבן, או לתפוס לשם התייצבות איזה גזע קטן. במקום אחר כף הרגל טובעת בבוץ שמאט את ההליכה, או בערימות של עלים שנשרו במשך שנים מן העצים העבותים, ומשמשים שטיח רך ומענג שמזמין השתקעות של כל הגוף.

הולכים והולכים, הליכה קצובה, חולפים על פני אנשים, מחייכים, הי! נחמד – אני אוהבת לצלם בעיניי את הפרצופים. תמיד מדמיינת תערוכה שאני עושה מצילומים של המון המון פרצופים של אנשים מתאמצים בהליכה אבל מחייכים. ולפעמים במשך שעות ארוכות אין נפש חיה על השבילים.

העור חשוף, העיניים והאוזניים דרוכות וקולטניות. קצה זנב של לטאה שחמקה, אוושות וציוצים שבתנאים אחרים היו נשארים מתחת לרדאר ולא נקלטים כלל, מקבלים כאן נוכחות. עוצרים, קופאים לרגע שלא להפריע את התדר הקיומי של הטבע כפי שהיה רגע לפני שהיגענו.

רוב ההליכות בניו זילנד הינן בחורש. אלו יערות גשם אין סופיים, עמוסי שיחי שרך שנעשו הסמל הלאומי של ניו זילנד – the fern, לצד הציפור kiwi. ברוב ההליכות יהיה קטע של עליה, טיפוס על הר תלול. האוויר מתחיל לאזול מן הראות, צריך למלא יותר, זה קשה, אני מאיטה, לפעמים עוצרת לגמרי. מאזנת את הנשימה, מנגבת את הזיעה ביד ואז בענפים הרכים. ולפעמים בדיוק ברגעים האלה, נפתח מסך ענק או סדק קטן ומגלה את הנוף הפתוח. נפרשים אגמים למרגלות הצוקים, נהרות והרים. קולות ההתפעלות ניתקים מן הגוף, לפעמים עם איזה שיר שבקע יחד עם הנשימה המשתחררת.

נחים, שותים, מאזנים שוב את הנשימה וממשיכים ללכת. פיסות מחשבה על משהו שמישהו אמר, משימות לביצוע, תלונות פנימיות קטנות, 'מתי זה כבר ייגמר…' מתפוגגות מהר לתוך שלב נוסף של מצב ההליכה. נדמה שפני השטח והנופים המחבקים הם שנושאים אותי, ולא רגליי. כאן הגוף מתחיל לאבד את תחושת המאמץ או הכאב. אני בכלל לא מרגישה אותו, והנה גופי איננו הגוף הפיזי הפרטי ונוצרת תחושת  אחדות עם כל המרחב הסובב שאינו מבחין בין הפיזי למה שמעבר לפיזי.

משהו בנפש עולה למעלה, עם כל הליכה כזו, מזקק את הנשמה ורק רוצה עוד ועוד. ניו-זילנד פתחה זאת עבורי, מקווה למשוך את מצב ההליכה גם במרחבים האוסטרליים, לצד הרכיבה על החיה המדברית שלנו, היא הטיוטה לנדקרוזר שמחכה לנו כאן.

9.3.18 – רוב רוי גליישר, ניו זילנד