כשהגענו לחוף אחרי כשעה, השמש יצאה אלינו כאומרת: 'ועכשיו נראה אתכם בנסיעת חופים'. כאן כבר פגשנו לא מעט רכבים ונרגענו. תמונות רבות בסרטי ההכנה, הציגו רכבים הפוכים ומרוסקים של נהגים שאינם בקיאים בנהיגת חולות עמוקים ורכים, אבל ידעתי שבזה הראל מומחה.

אין סוף חוברות הסברה ושלטים מזהירים את המבקרים, שעל האי מסתובבים כ -200- 150 דינגו. הדינגו היא חיית בר מסוכנת, הנראית ככלב. פגשנו בהם מרחוק כשהיינו במדבר סימפסון. אבל כאן, אומרים השלטים, הם מסתובבים חופשי ומחפשים בעיקר אוכל וילדים קטנים. הם תוקפים כשבורחים מפניהם, ועוד שורת איומים, עם תמונות נלוות איך נראית נשיכת הדינגו –  ולצידם הנחיות איך לנהוג.  למשל תמיד ללכת בקבוצה, בידיים שלובות על החזה, לעמוד גב אל גב עם מישהו ועוד כהנה וכהנה הוראות שרק מלקרוא אותן עורי סומר. וכך, אחרי שהתמקמנו עם האוהל במחנה המוקף גדר מחושמלת כנגד הדינגו'ס, כמו כל אזור מגורים על האי, יצאנו לטייל לגבעה הקרובה מחוץ למחנה, לראות ליוויתנים בים ולנסות לקבל קליטה טלפונית שאיננה נקלטת באזורים הנמוכים. הראל אינו קורא את חוברות ההסברה, ואינו מודע לסכנות, אבל באינסטינקט ההישרדותי הטבעי שלו, לוקח אתו מקל נבוט. אבל, אני בולעת חוברות ושלטים בלי לפסוח על אף מלה, מודעת גם מודעת. הולכת וראשי מסתובב 360 מעלות. נצמדת להראל, הוא נהנה מן המחווה הרומנטית, ואני פוחדת מדינגו. שמחה לחזור למחנה המחושמל ולעלות לאוהל למנוחת הלילה.

יש מספר אתרים בפרייזר שמצוינים על המפות ובספרים, באחדים מהם ביקרנו והאי אמנם יפה להפליא. אבל עבורנו הנהיגה עצמה הייתה ההרפתקה. האמון המוחלט שלי בהראל שתמיד בסוף הוא יסתדר, הידע שלו בתפעול הכלי והכישורים המצוינים להפעיל את האקרובטיקה של הרכב, והכי חשוב התושייה והאומץ, ללכת עם מלוא הכוח והתנופה. אם הייתי גבר הייתי אומרת שיש לו… מברזל. האמון הזה והליווי האלוקי הצמוד, הופכים פחד להתרגשות, לפליאה וכיף. וכך, 48 שעות על האי פרייזר התקיימו על הקו הדק בין סיוט לחלום, בין  פחד לאושר, כמו קו אופק המפריד בין הים לשמיים, שאין בו מאומה, ובכל זאת יש בו את כל הצורות שעוד לא התגלו.