מתקרבת שבת ואנחנו מתקרבים לקיירנס, עיר בינונית בגודלה בצפון קווינסלנד, וסביר שיהיו בה יהודים. שוב הראל מזעיק את רב יוסי איש חב"ד רארא Chabad of Rural and Regional Austtalia, חב"ד של אזורים כפריים ומחוזות נידחים, שמקשר אותנו עם חברו רב ארי ואשתו מושקי, אף הם חב"ד רארא, המשמשים כשליחים בקיירנס. מסתבר שגם חברינו הישראלים/ אוסטרלים, שרון, ואחיה אלעד ואשתו אנג'י, סועדים על שולחנם, ושמחנו לחגוג יחד. אבל כשהיגענו, נדהמנו לגלות עשרות אנשים, מבוגרים וצעירים שנהרו לבית, יחידים וקבוצות, והתיישבו כעניין מובן מאליו, סביב השולחנות הערוכים. ערב שבת זה כל כך הרשים אותנו, שהחלטנו לבוא שוב כעבור שבועיים, לאחר ששבנו מן ההרפתקה בצפון הרחוק של היבשת, בקייפ יורק. הפעם ביקשנו רשות לצלם לפחות את ההכנות לפני כניסת השבת (לינק מצורף)
מה מביא יהודים, צעירים ומבוגרים מאד, רובם הגדול אינם שומרי שבת ומצוות, לנסוע לשכונה מרוחקת זו, כדי לסעוד בבית יהודי את סעודת השבת. כמובן, כנראה מאותה סיבה שאנחנו עושים זאת ואפילו לא שואלים למה. זו המשיכה לבית המשפחה היהודי, והוודאות שיפתחו בפניך את השער באותה טבעיות של אדם הנכנס לבית הוריו, ומתקבל באהבה שאינה תלויה בדבר ללא תמורה או דרישה.
את מושקי וארי, ראינו כבר בטלביזיה, בסרט דוקומנטרי שהטלביזיה האוסטרלית הפיקה על חב"ד רארא. הסרט עוקב לאורך תקופה של מספר שבועות, אחר מסע מתגלגל בו מושקי וארי והרב יוסי ואשתו, וילדיהם של שני הזוגות, כשהם חורשים את אזורי האאוטבק (המדבר והאזורים הנידחים) בחיפוש אחר יהודים וקירובם חזרה הביתה. סרט מעניין ומרגש (ראה לינק מצורף).
השבת נכנסת ומתחילה נהירה אל תוך הבית. זרם של תרמילאים ישראלים נכנסים בנחת, בנימוס ובשלווה, כאילו על מפתן הבית התכסו בענן של קדושה שפוגגה את הרעשניות והתזזיתיות הישראלית הצעירה. אנחנו מתענינים ומחליפים איתם חוויות ועצות, והם מתכנסים יחד באגף הגינתי של השולחנות הערוכים כפי שהבנים שלי נצמדים זה לזה ותופסים פינה כשהם נפגשים לסעודת השבת בביתי. אז הבית היהודי הזה הוא גם נקודת מפגש לאחים (והרי פה כולם הם "אחי" אחד לשני). באגף אחר של השולחן, מתכנסים היהודים המקומיים, וייתכן שביניהם מצטרפים כאלה שאינם יהודים, מי בודק? כל הבא- מבורך.
נקודת השיא עבורי היא "דברי תורה" בהשראת פרשת השבוע, מפי הרב ארי. אני שותה בצמא את הניתוח בעל האופי הפמיניסטי של סיפור בנות צלפחד, ובפעם הבאה, סיפור אישי המוביל לתובנה שבכל אחד מאיתנו שוכן אח תאום זנוח, שאנחנו מתגעגעים ומשתוקקים אליו כדי להביא את הנשמה לכלל אחדות ושלימות. זו לפחות האינטרפטציה שלי על דברי הרב, כנראה שאני צריכה את הצידה הזו.
להפתעתי, גם הקהל הגדול הזה מכוון וקשוב. למרות שהבנו מארי שהרבה אורחים מגיעים לסעודות השבת, לראש השנה ולליל הסדר, וכמעט אין מגיעים ליום הכיפורים ותשעה באב – אינני חושבת שהקהל הזה בא לאכול. הם באים כדי להיפגש עם אחיהם, עם מקורותיהם ועם הנשמה הקדושה שבהם.