מפת האי פרייזר
כך מוכרים את פרייזר איילנד לתיירים
כדי להגיע לאי, צריך למלא הרבה משימות מוזרות וטרחניות, כמו קבלת רישיון (permit) להכניס את הרכב לאי, הזמנה מראש של מקום על המעבורת, booking לקמפינג והכנת כל הציוד לאוכל ולשנת שטח. בשלבי הביצוע לא ראינו בכך אותות מבשרים למשהו, אלא סתם ביורוקרטיה אוסטרלית.
כל מאמר או חוברת הסברה על האי פרייזר, מתחילים במילים: פרייזר הוא אי החולות הגדול בעולם… ולכן קיבל הכרה כ"אתר מורשת עולמי". עדיין לא ראינו בדמיונינו אי שאורכו כמו מתל אביב עד עכו, ורוחבו כמו מהרצליה לכפר סבא – וכולו רק חול וחול. מלא חורש וצמחיית יערות גשם, והכל צומח על חול.
הגברת ממרכז המבקרים ב Hervey Bay איתה נועצנו טרם צאתנו, הסבירה לנו כי באי אין כלל כבישים, שרק רכב שטח 4wd מורשה לעלות לאי, שרוב הנסיעה היא על החופים, אבל בגלל הפרשים ענקיים בין גאות ושפל, מותר לנסוע על החוף רק שעתיים לפני ושעתיים אחרי נקודת השפל. ומה קורה אם הגאות משיגה אותנו לפני שהיגענו ליעדנו? על זה לא רצינו לחשוב, רק הבנו שנצטרך לנסוע מיד עם הגיענו לאי, לאזור הקמפינג שהזמנו שנמצא שעתיים וחצי נסיעה מן המעבורת שהעבירה אותנו לאי. טוב, עוד נסיעה חשבנו. עדיין לא חשדנו מה זה אומר נסיעה בפרייזר?
על המעבורת
את פנינו מקבל Kingfisher Bay Resort and Village, כפר נופש מפואר, שקיבל פרסים בינלאומיים על עיצובו המיוחד. נחיתה אלגנטית, אבל ידענו שאסור לנו להתעכב ודהרנו קדימה.
עוד לא הספקנו לצאת ממתחם כפר הנופש, וכבר נגלה שלט: K'gari
(השם המקורי האבוריג'יני של האי) ומתחתיו: Fraser Island, ומיד אחריו בור חולי, ועוד אחד ועוד אחד. אין נפש חיה בכיוון הנסיעה שלנו על מה שנראה כשביל, ואנחנו שוקעים לבורות, עולים ויורדים דיונות, עוקפים עצים ותהומות, בדרכים מתעקלות. הרכב, במשקל שניים וחצי טון, ועוד ציודים רבים, פריג'ידרים, אוהל על הגג, מתנועע כענק שיכור ומעיף אותנו לכל עבר. רכבים בודדים שזינקו מולנו נאלצו לפנות מקום מעוצמת הרכב המזנק שלנו. הפחד שלי מתחיל לזחול לתוך הידיים הלופתות כצבתות את הידית הקדמית שלפני.
הראל לא פוחד, כך הוא אומר, רק שותק, כולו ריכוז צרוף. סוחט עד תום את דוושת הגז ומכוון, נכון לומר שולט ומאלף בדיוק מיקרוסקופי את החיה, היא הטויוטה לנדקרוזר שלנו, השועטת בפראות בסלאלום, כרוצה בכל רגע לפרוץ דרכים משלה. מרוב מתח, אפילו לא הגעתי לשלב התפילות, והאל נכנס לתמונה רק בשלב התודות אחרי שהכל עבר.
כשהגענו לחוף אחרי כשעה, השמש יצאה אלינו כאומרת: 'ועכשיו נראה אתכם בנסיעת חופים'. כאן כבר פגשנו לא מעט רכבים ונרגענו. תמונות רבות בסרטי ההכנה, הציגו רכבים הפוכים ומרוסקים של נהגים שאינם בקיאים בנהיגת חולות עמוקים ורכים, אבל ידעתי שבזה הראל מומחה.
אין סוף חוברות הסברה ושלטים מזהירים את המבקרים, שעל האי מסתובבים כ -200- 150 דינגו. הדינגו היא חיית בר מסוכנת, הנראית ככלב. פגשנו בהם מרחוק כשהיינו במדבר סימפסון. אבל כאן, אומרים השלטים, הם מסתובבים חופשי ומחפשים בעיקר אוכל וילדים קטנים. הם תוקפים כשבורחים מפניהם, ועוד שורת איומים, עם תמונות נלוות איך נראית נשיכת הדינגו – ולצידם הנחיות איך לנהוג. למשל תמיד ללכת בקבוצה, בידיים שלובות על החזה, לעמוד גב אל גב עם מישהו ועוד כהנה וכהנה הוראות שרק מלקרוא אותן עורי סומר. וכך, אחרי שהתמקמנו עם האוהל במחנה המוקף גדר מחושמלת כנגד הדינגו'ס, כמו כל אזור מגורים על האי, יצאנו לטייל לגבעה הקרובה מחוץ למחנה, לראות ליוויתנים בים ולנסות לקבל קליטה טלפונית שאיננה נקלטת באזורים הנמוכים. הראל אינו קורא את חוברות ההסברה, ואינו מודע לסכנות, אבל באינסטינקט ההישרדותי הטבעי שלו, לוקח אתו מקל נבוט. אבל, אני בולעת חוברות ושלטים בלי לפסוח על אף מלה, מודעת גם מודעת. הולכת וראשי מסתובב 360 מעלות. נצמדת להראל, הוא נהנה מן המחווה הרומנטית, ואני פוחדת מדינגו. שמחה לחזור למחנה המחושמל ולעלות לאוהל למנוחת הלילה.
יש מספר אתרים בפרייזר שמצוינים על המפות ובספרים, באחדים מהם ביקרנו והאי אמנם יפה להפליא. אבל עבורנו הנהיגה עצמה הייתה ההרפתקה. האמון המוחלט שלי בהראל שתמיד בסוף הוא יסתדר, הידע שלו בתפעול הכלי והכישורים המצוינים להפעיל את האקרובטיקה של הרכב, והכי חשוב התושייה והאומץ, ללכת עם מלוא הכוח והתנופה. אם הייתי גבר הייתי אומרת שיש לו… מברזל. האמון הזה והליווי האלוקי הצמוד, הופכים פחד להתרגשות, לפליאה וכיף. וכך, 48 שעות על האי פרייזר התקיימו על הקו הדק בין סיוט לחלום, בין פחד לאושר, כמו קו אופק המפריד בין הים לשמיים, שאין בו מאומה, ובכל זאת יש בו את כל הצורות שעוד לא התגלו.
כבר ירדנו מן המעבורת בריינבו ביץ' נותנים גז… אבל שלושה רכבים לפנינו נתקעו בחולות וכל הדרכים סתומות