21.1.18

כשחשבנו על היציאה למסע הגדול לארץ הרחוקה, ידעתי שמוטיב מרכזי יהיה היכולת להיפרד לזמן ארוך מכל מה שאנחנו מורגלים אליו, שיהיה זה במובן הבודהיסטי שחרור מהיצמדויות למיניהן. ואמנם עזבתי משפחה וחברים וקריירה ובית ונוחיות, והנה אני למעלה מחודש מעת עזיבתי, וזה מצליח. מה שלא לקחתי בחשבון הוא ההיצמדות  לדבר שמחובר אלי כמו חמצן, והוא המחשב. כנראה כדי שלא אשכח בשביל מה באמת יצאתי, חשך המחשב ויצא מכלל שימוש. נכון שכל החומרים שטים ושמורים להם בעננים, אבל איך אגיע לעננים, ואני הרי כל יום עשרות פעמים נוגעת בו ממששת, חופרת בתוך גופי הדאטא  שבו, מתחברת עם כל העולם, עם כל ידע, כותבת שולחת… כלומר נושמת.

אמנם יש את הסמרטפון, והוא פועל כהלכה, אבל סמרטפון זה טכנולוגיה ומחשב זה נשמה. המחשב נעלם ואני נאלמתי – נכנסתי למשבר ביטוי חמור. וכשלא כותבים, קורה גם משהו למערכת הקליטה והעיבוד. אבל מי אני שאתייאש, הבנתי את הרמז והתחלתי ללמוד לשלוט על מנגנונים נוספים. שמעתי שיש מסנג'ר והתחלתי להשתמש בו, ועכשיו כותבת במחשב של הראל. אני חושבת שהכתיבה היא הדבר שהכי קשור אצלי לחוויית בית.

בית זה הקרוון שלנו, ששמו 'גאטור', קיצור של אליגאטור, כנראה בגלל שהוא בולע הכל ולא נודע כי בא אל קרבו. אני יושבת ליד שולחן האוכל, שהוא המגרש המרכזי לכל עבודה, שיחות, סידור כלים העמסת חפצים ומפות. כאן מתקיימים החיים. מדהים מה יכול להיכנס בשטח של כ 5 מטר אורך ושלושה רוחב: מיטה גדולה, ומטבח מצוייד, שולחן אוכל ומושבים וחדר אמבטיה. 35 ארונות איכסון (ספרתי) מקטנטנים בגודל של ספר ועד מגירות לבגדים ועוד שלושה חללים תחת הכיסאות והמטה. אחרי כל אלה נותר לנו, שטח של 2 מטר על 80 ס"מ לתנועה. בכל רגע אנחנו צריכים להחליט מי יעבור קודם, כי רק אחד מאיתנו יכול להיות בתנועה. מרוב ארונות קטנטנים, אינני זוכרת היכן שמתי חפצים, וכל חיפוש של מספריים, חוט חשמלי, ספר או כובע, דורש להפעיל את תכנת המחשב הטבעית, כדי לחשוב באופן הגיוני היכן הייתי עשויה להניח את זה, כי בטח היה היגיון בסידור הראשוני. לצערי תוך כדי שימוש ההיגיון משתנה, ושוב אינני זוכרת היכן שמתי מחדש.

נזרקנו לקרוון ב 9 לינואר 2018 – אני אומרת נזרקנו, כי אמנם בחור צעיר בשם סקוטי, מטעם החברה, הסביר לנו איך מתפעלים את המפלצת הזאת, ואפילו יצא איתנו למשך 10 דקות לכביש כדי להסתגל לנהיגה, אבל תמונת המצב היתה שהתחלנו בנסיעה, בכיוון דרומה לסידני, עם הפנים למלבורן (אליה נגיע כעבור 5 לילות), קרוב לחשיכה, בקרוון ערום מציוד, די מבוהלים מן המפלצת שעלתה על הכביש, נגררת על ידי ג'יפ מפלצתי גם הוא. הראל לראשונה בחייו נוהג משמאל ולראשונה גורר קרוון. מנסים להפעיל מכשירי ניווט: GPS, wais ו google maps – בשילוב עם מפות של פעם. בלי לדעת עדיין לאן פנינו מועדות, היכן נבלה את הלילה, איך מתנהלים ב – caravan parks, רעבים וצוחקים כי זה מה שנשאר לעשות. הרגשנו כמו עולים חדשים שהכניסו אותם לדירות זרות, ללא כל ציוד, עם אביזרים לא מוכרים, ללא היכרות עם הרגליי המקום, ואמרו להם עכשיו אתם לעצמכם, ועזבו. אבל במקרה שלנו, גם אי אפשר להשתרש בשום מקום, כי הבית הרי נוסע. וכך עבר הלילה הראשון. נקלענו לאיזה פארק די זרוק ליד העיר Berry ובבקר השתלטנו על מרכז הקניות המקומי, כדי לצייד את ביתנו החדש מהתחלה.

זה מוזר לחשוב שאנחנו נוסעים לתקופה כל כך ארוכה, לאורכה ורוחבה ועומקה של המדינה הגדולה הזו, ובכל זאת, כמעט אף פעם לא נתרחק מן הבית שלנו, לכן הוא צריך להיות מצויד כבית לכל דבר. אני מרגישה כמו צב, תמיד בבית, אבל אנחנו אפילו לא צריכים לצאת בשביל אוכל. (רק לפעמים). כרגע, אחרי כמעט שבועיים בבית, רק פרחים חסרים לי.

למדנו לתכנן מיום ליום ולהזמין את הפארק ללילה הבא, לבחור לחנות במקומות יפים ולטייל בהם, להשתמש בשירותים הקיימים בפארקים, בעיקר חדרי כביסה. חיים לנו בשיכוני קרוונים, אחד ליד השני, קצת מציצים זה בזה והרבה שומרים על פרטיות. חוויה נפלאה של פשטות וצמצום מאפשרת שלוות נפש וראש פנוי לכל מה שקורה.

רשמה- שרה איוניר