הפנטזיה למצוא את עצמך על אי בודד, היא פנטזיה אנושית בסיסית, וכנראה כל אדם ישליך עליה את תשוקותיו או פחדיו . אצלי זה מתקשר לפיסת יבשה אליה נזרקים מספינה טרופה. יבשה שאינני יודעת עליה מאומה, ואם היא מיושבת, אז מי תושביה בני האדם, בעלי חיים וצמחים. ועם זה באה התמיהה, איך לשרוד עליה… זהו הבלתי צפוי שתמיד מושך אותי.
התכנון היה לעזוב את Mission Beach, עיירה חיננית בחוף המזרחי, בבקר. אבל צינור מים מתחת לכיור המטבח בקרוון שלנו שהתפוצץ בערב והציף חצי קרוון, אילץ אותנו להישאר יום נוסף.
נזכרתי שהגברת ממרכז המבקרים במקום סימנה לי על מפה, חוף נוח לשנירקול על האי דאנק וציינה שיש סירה שיוצאת לשם פעמיים שלש ביום. חוץ מזה לא ידענו מאומה על האי, למרות שצפינו בו בסקרנות וערגה מחוף הקרוונים שלנו.
בבקר, מיד כשהשרברב המאלתר סיים את התיקון (הזמני) קפצנו לרכב והיגענו ממש לפני הפלגת הסירה. דשדשנו במים שהגיעו לנו עד הירכיים, כדי לעלות על סירת המנוע הקטנה. איתנו הפליגו עוד שלושה אנשים, והספן. כבר בדרך קשרתי שיחה עם גברת מקומית שנראתה כארוגה בתוך פני הנוף. היא ספרה שהיא עוברת מידי פעם לאי כדי לטפל בקבר של העיתונאי והסופר Banfield Edmund James, שחי כאן עם אשתו בבדידות בסוף חייו, ומת על האי ב 1923. ביקשתי להצטרף אליה, אבל מסתבר שחלק נכבד מן האי שכל שטחו 10 קמ"ר, הינו בבעלות פרטית, הקבר נמצא באזור זה, ולא ניתן ללא מורשים להיכנס לאזור.
מיד לאחר הירידה מן הסירה טבענו בחול העמוק והגענו לסככה מאולתרת מענפי קוקוס. ניסינו לדמיין מי הנווד שישב כאן לפנינו והכין לנו קן למדיטציה מוגן מן החום?
בשבילים ועל החופים נתקלנו בעוד אנשים ספורים, בודדים משוטטים כמונו והבנו שאנחנו לא לבד.
לפתע, בתוך צמחיה עבותה, נגלה לפנינו כפר נופש יפהפה גדול ונטוש. במבט מקרוב ראינו מבנים מליאי חן שגגותיהם הועפו וחלק מן הקירות קרסו. חיפוש מהיר באינטרנט סיפר שכפר הנופש המפואר: Dunk Island Resourt, נהרס בהתקפת הציקלון יאסי ב 2011 ומאז לא שוקם ועומד כאילו נעזב זה עתה.
כפר הנופש הנטוש מתגלה, אנחנו לגמרי לבדינו על החוף, הראל משוטט בין הסלעים, מלקט צדפים ואבנים כמנהגו, אני שוחה ומשוטטת בשנורקל וסנפירים בין האלמוגים וצמחי מים. אחר כך ממשיכים ללכת בסבך השבילים, הצמחייה מסוג יערות הגשם, חשוכה, מסתורית, עוטפת ומלטפת. לטאות מזנקות מולנו, קרניים של שמש שחודרות בין העצים והשרכים הענקיים, מדגדגות את הפרפרים. עצי קוקוס משתחווים על פי כיוון הרוח שקבע את נטייתם. אנחנו חלק מן הג'ונגל החי שעל האי הבודד.
הסיפור של האיש הסופר אדמונד ג'יימס באנפילד המשיך לעניין אותי וככל שהתעמקתי בו, זה הפך אישי יותר. באנפילד שנולד ב 1852 , היה עיתונאי, אך ב 1908 באמצע הקריירה שלו, לקה בשחפת ובעקבות זאת בהתמוטטות נפשית. הוא התפטר ממשרתו כעורך עיתון מקומי בטאונסוויל ועבר עם אשתו שהייתה חרשת להתגורר בבדידות באי Dunk. הם בנו בית, התחילו לגדל פירות וירקות, מספר עזים וכבשים וכל אלה סיפקו להם את מזונם. באנפילד המשיך לחיות עוד 23 שנה ונפטר בגיל 70 באי. בתקופה זו כתב באנפילד את הספר: Confession of Beachcomber, (בתרגום חופשי: ווידויו של נווד), על החיים הבודדים מבחירה בתוך הטבע. הספר התקבל והצליח מאד והפך אותו לסופר מן השורה הראשונה בין הסופרים האוסטרליים. אחר כך פרסם עוד מספר ספרים שאשתו הביאה לכלל פרסום אחרי מותו.
https://en.m.wikipedia.org/wiki/File:Edmund_James_(Ted)_Banfield,_1901.jpg
Banfield עם חבר על האי דאנק
אני מעיינת בספר ומרגישה טובעת לא רק בפרטי פרטים מעולם הטבע על האי, אלא גם בשאלות הפילוסופיות סביב בחירה, חירות, בדידות, נטישת חיי העיר והחברה. תוך שאני כותבת מתחיל להתברר לי לא רק מהי המשיכה לאי הבודד אלא גם למה נחוץ היה לי לכתוב את הפוסט הזה. התחלת השיבה הביתה מעוררת בי את השאלות על בחירה בחיים "רגילים" לבין חיי נוודות, שיש בהם הרבה בלתי ידוע, חקירה, התנסויות בלתי פוסקות ויצירת דברים יש מאין והשמחה לגלות מה שבא.
אולי כל המסע הזה שלנו לאוסטרליה, הוא נטישת ספינת האם, היא החיים הנוחים והמאורגנים בבית והיפלטות לאי הבודד, ואכן גם אוסטרליה היא אי. עבורנו כל יום הוא מסע גילויים והישרדות. כל יום אנחנו מסתכלים על דברים כאילו בפעם הראשונה, כאילו אנחנו הראשונים שהיגענו הנה, וקוראים בשם ונותנים משמעות למה שאנחנו רואים. ייתכן ולחלק מן הדברים יש הסבר מלומד, ועם הזמן גם את זה אנחנו לומדים, אבל כמו ניצולים על אי בודד אנחנו צריכים להמציא הסברים ושימושים ואילתורים כחלק מן ההישרדות. בנקודה זו אנחנו מתייחסים גם לנפש שלנו כאי לחקירה ראשונית.
באנפילד מסיים את ספרו במילים הבאות:
אם אתה מברך בשמחה את היום ואת הלילה, אז החיים מפיצים ניחוח פרחים וגרגרי תבלין מתוקים, הם גמישים, מליאי כוכבים ונצחיים – זו ההצלחה שלך.