שוב שישי בערב, והפעם אני בגפי, לבד יושב לי בחדרנו הריק אך מלא במן אווירה מאוד מרוכזת של התרגשות לקראת הבלתי נודע.

ושוב מתחבר אל המקלדת ורושם מילים על גבי מילים, משפטים המביעים את רחש החשיבה של שנינו, של שרה ושלי לקראת הבלתי נודע , אך מסתבר שלמסע שכזה ישנם שותפים רבים, חברים קרובים, בני משפחה,מעגלים רבים שמסובבים אותנו ביום יום, וכל אחד מהם הוא מלאך במובן של מילה טובה, רעיון נפלא, עצה מדהימה,ואת כל זה אנו מציידים את עצמנו לקראת הנסיעה לאוסטרליה.

הפרידה היא אומנם רגע מאושר שאנו הנוסעים מביטים בעיניהם של החברים ורואים שם את סימני השאלה, התמיהה, את אותם סימנים שהיינו עושים פעם כשרצינו לומר משהו כמו… לא ברור לנו לאן אתם נוסעים ולמה. אך בדרכנו שלנו מרגיעים את כולם, מצרפים אותם אל הבלוג שלנו על מנת להיות חלק בלתי נפרד מהמסע אל הבלתי נודע.

הפרידות החלו מהמעגלים של שרה, מחברותיה לפעילות ההתנדבות שהיא מרכזת, מקבוצות הדרכה רבות ששרה מדריכה ביום יום, מחבורה נפלאה של מטפלים שיצאה איתה ליום כייף של טיול גיפים באזור לטרון ודרך בורמה ,טיול של פרידה ואושר צרוף שבא לומר לשרה … תודה לך על כל מה שהענקת לנו .

ואז… החלו אירועי הפרידה מהחברים מטיולי הגיפים, מהחברים הקרובים במסיבה רבת משתתפים אצלנו בבית, מהמשפחה הקרובה .

הפרידות, איך לומר, היה בהם מן טעם נפלא של חברים שהולכים איתנו לאורך דרך ובאים על אמת להיפרד לתקופה קצובה.

כמובן שמהמשפחה הקרובה זה הכי קשה, מילדים, מנכדים, מאחים ואחיות ובני דודים ודודות ועוד. וכך לפי סדר שבנינו הם עלו לרגל, צחקו, הזילו דמעה, השאירו מתנה שתלך איתנו לאורך כל הדרך, בקשו בדאגה שנשמור עצמנו, רצו להירשם לבלוג על מנת לעקוב אחרינו.

כפי שרשמתי, אני לבד, שרה נסעה לפניי לפני שבוע להודו לבקר אצל אחותה אדר. בשדה, לפני זריחה, באו להיפרד גם שחר ותימור, וכך כל הרביעייה ישבה לה בטרמינל, צחקה, הזילה דמעה , שלב החיבוקים היה ארוך ומרגש, וזהו… שרה נעלמה מאחורי שער היוצאים ואני אפגוש אותה בעוד שבועיים בבנקוק ומשם נמשיך לסידני.

המשך יבוא.