7.2.18 זוגיות 24/7 
שניים שיוצאים למסע ארוך כזה בתנאי צפיפות ולחץ – אפשר לראות בכך ניסוי בבני אדם. בשביל חובבת התבודדות כמוני, עם מכור חברתי כמו הראל, שמאז יצאנו לדרך, כמעט ואיננו נפרדים אפילו לכמה שעות (וזה קרה רק פעם או פעמיים) זה יכול להיות אפילו ניסוי אכזרי, אבל כנראה האהבה שוב מנצחת את אויביה. וכשאני מתבוננת בכך מעיני החוקר שבי – זה מעניין, מטלטל לעיתים, מותח את גבולות הסובלנות ומאתגר את יכולת הנתינה וההתמסרות.
הכרה בשונות בינינו, התחילה עוד בשלב החלימה והתכנון, אבל אז תמיד יכולנו לסיים רגעים של מחלוקת, כשאני נכנסת לפגישה טיפולית, או ממשיכה לעבוד על איזו הרצאה, והראל בעיסוקיו המרובים, או שבדיוק הגיעו הנכדים לבקר… לא כך מאז תחילת המסע. כמו בשיר של מתי כספי: "יום, יום וליל כל הזמן בנתיב אחד לא מסומן…". לבסוף מוכרחים לחזור לנתיב אחד, ולסמן אותו, אבל הרי יש his way and my way, וכל אחד מאתנו בטוח שהדרך שלו היא הברורה מאליו ואין בילתה: "למה שלא נחליט תוך כדי נסיעה היכן לישון בלילה", אני אגיד כשאנחנו גוררים את הקרוון בפיתולים הצרים, ובכל רגע נראה שעומדים להתגלגל לתהום. "נהיה ספונטניים" אני מציעה. הראל מראה פנים שמוכנים לטרוף אותי: השתגעת? את תמיד עם ה"יהיה בסדר שלך". זה חפיפי, צריך לתכנן מראש היכן נישן, ולפי זה להתנהל.
ואני בכלל הייתי מוכנה אחרי כל יומיים של טיול, לשבת שלושה ימים ולהרהר, ולכתוב, ולשוחח עם הסביבה. אבל להראל יש את הספר הגדול של אביתר, והוא עמוס אתרים ומסלולים. ואליבא ד'הראל, צריכים הרי לחרוש את כל היבשת לאורכה ולרוחבה ובאלכסון: "להרהר ולכתוב את יכולה בחוף הצוק", הוא יגיד, "למה לנסוע כל כך רחוק?"
אבל, בערב, אנחנו יושבים בקרוון שלנו, או באיזה חוף או חורשה, ומהרהרים, וחושבים על היום שהיה ומתכננים את יום המחר. לאחרונה עשינו לנו הרגל לקרא יחד שיר או פיוט, והנה מה שמצאתי לפני מספר ימים:
תצרף / פלד דריאל
הפאזל שלי
מתערבב בפאזל שלך,
כדי להרכיב אותם
נצטרך לפזר ולחבר מחדש.
פה הצבעים הבהירים
פה הקודרים
פה הצורות השבורות
פה העגולות.
זה עשוי לקחת
חיים שלימים.
זה עשוי לקחת חיים שלימים, אבל כבר אפשר להרגיש איך לאחר חודש פלוס, משהו בחלקים המפוזרים של שני הפאזלים מתחיל ליצור משהו. אמנם תמונתו עדיין לא ברורה, אבל מתחילים צלילים הרמוניים. שלשום למשל נשארנו 3 ימים בנקודה בשם Wye Riverעל ה-Great Ocean Road בדרום ויקטוריה. פארק קרוונים ופאב בודד על גבעה באמצע שום מקום. רק חוף פראי ושומם ולצידו חורש. שנינו יושבים על כסאות בר, בפאב הזרוק שהתברר כ-המקום היחיד באזור שיש בו wifi. לפנינו המחשבים, ומולנו פרוש בתמונה פנורמית מקצה זווית העין הימנית עד קצה השמאלית, האוקיאנוס מקושט בצוקים משני צידי המפרץ. שנינו כותבים, המון שעות. קצת בוהים, קצת אוכלים, צוחקים מרוח וקור, והכל הרמוני ושקט ושלם. ואתמול יצאנו בבקר להמשך המסע, ואף אחד מאתנו לא שאל לאן נוסעים, ואיפה נישן, פשוט נסענו ופתאום הגענו לפורט קמפבל, עוד מקום נידח, ראינו כי טוב – ונשארנו.
עוד תחום של שונות קשור בהחלטה על מה מסתכלים: "למה את לא רואה את השמיים משמאל, עזבי את המפות", ו"למה אתה לא רואה את המבנה הארכיטקטוני המיוחד, רק מנועים של ספינות בראש שלך…" כשזה לא מרגיז, זה מצחיק. אתמול הלכנו לטייל בתוך חורשות לאורך הנחל. היה כתוב על שלט בכניסה, שזו עונת הנחשים ויש להיזהר, אבל אני התבוננתי בשמיים וחיפשתי את הקקדו, (cockatoo) עם ציצת הנוצות הצהובה במצחו שלהקה ענקית ממנו הרעישה את צמרות העצים בצווחות. אני מביטה למעלה, והראל מביט למטה: "עצרי, נחש" וממש 10 ס"מ מרגלי הימנית זוחל לו היצור החום-ירוק ונעלם בשיחים, אך מיד אחריו מופיע עוד אחד, קשקשיו מתנוצצים עורו מתוח, והוא ארוך ומפחיד. ברור מי צודק, ולאן חשוב יותר להסתכל? לפחות את השני הספקתי לצלם.
ויש דברים רציניים יותר מן "הדרך שלי והדרך שלך". אני חושבת שכל אחד מאתנו דמיין שהשני ייתן מענה לכל מה שקשה עבורו, וזה מאכזב להיווכח במגבלות של עצמי ושל השני. הנזקקות ההדדית כאן גדולה מאשר כל דבר מוכר. בחיים הרגילים, אנחנו נוטים להימנע מפעולות מורכבות מידי עבורנו, ומוותרים לעצמנו, או שמקבלים עזרה על ידי אחרים. כאן, זה בלתי אפשרי. למשל, הראל אחראי לכל החיבורים הטכניים של הרכבים, ולנהיגה, ואני להכוונות, ולניווט. איך מכוונים ג'יפ, עם צ'ופצ'יק שנקרא וו-הגרירה, ברברס, בדיוק לתוך הטבעת שנמצאת בחזית של הקרוון שלתוכה הוא אמור להיכנס. זה קשה, ואני מתבלבלת בין ימין ושמאל, ומנסה לאמץ את סימני הידיים שהראל ביקש, אבל זה יוצא הפוך, והוא שוב ושוב מנסה… ושנינו תשושים מן המאמץ והפספוסים… בסוף זה מצליח, עובדה שאנחנו מממשיכים לנסוע. וכך גם בניווט, לא תמיד אני מבינה את סימני ה GPS, מנחה בטעות או באיחור… וכשמאחורינו משתרך תור של מכוניות, אפילו אי אפשר לצחוק, רק להיכנס ללחץ ולהזיע. ואני הרי ציפיתי שהראל תמיד יצליח לפתור את כל ענייני התקשורת, מחשבים, רשתות וכל מה שאינו אני… והוא נאבק, ומנסה ללא לאות, אבל זה לא… העובדה שסימנתי לעצמי את המסע כהזדמנות לצאת מאזורי הנוחות, למתוח את גבולות היכולת, ולהפגיש עצמי, ועצמינו עם הלא מוכר – לא מרגיעה ברגעים כאלה. אולי רק עכשיו, כשאני חושבת וכותבת, אני יכולה להגיד שכן, בדיוק למצבים כאלה התכוונתי. אני גם רואה איך התהליך מידי יום עושה "חישוב מסלול מחדש", כלומר מתחילים לצפות למה שאפשרי, לעודד אחד את השני להתקדמויות קטנות. בונים יחד אסטרטגיות חדשות, מפתחים שפה מיוחדת לתקשורת הנדרשת.
אנחנו נהנים ועולצים בכל פעם שאנחנו מפצחים איזה קושי. אני רואה שפתרון משימות הופך להיות עוד שעשוע בפרט כשהוא בא בעיתו וללא לחץ. הבקר לראשונה התגברנו על האתגר של פתיחת הסוכך של הקרוון. הוצאנו כמו כולם כאן בפארק, את שולחן האוכל והכסאות מן הג'יפ, ואחרי שחזרנו מהליכת הבוקר לאורך ים ומצוקים, פרשנו ארוחת בוקר-צהריים מפוארת, לצלילי מוזיקה ישראלית שהצלחנו לחבר עם הרמקול של הקרוון.
בתוך הזרימה הזו, משתנות הפרופורציות בין היות יחד שממוקד במשימות, תכניות, פתרון בעיות טכניות, התארגנויות… שאפיינו את החודש הראשון, לבין יחד של התבוננות משותפת עם ובלי מילים בתופעות טבע, אדם, אמנות, אירועים, קריאה, כתיבה והגיגים על מה שקורה בתוכנו. מתחילה זרימה של טנגו, שכבר לא כל כך דורכים אחד לשני על כפות הרגליים, למרות הצפיפות בקרוון, מרגישים אחד את התנועה של השני עוד לפני שהיא מתחילה, מתמזגים ואין מוביל או מובל, אלא מתמסרים לקצב אחד ותנועה בתוך המוזיקה שמתנגנת ללא מנצח בידי תזמורת של כוחות הטבע וכל יפי העולם.
