הפרידה המתקרבת מחיי הנדודים ומן הבית הנודד, כלל לא קלה. זוהי פרידה ממצב קיומי שנוגע לכל עניין ודבר בחיי היום יום. הנדודים לאורך זמן, כשהבית צמוד אלינו, כפי שגופנו צמוד אלינו, הוא אולי המרכיב הכי שונה מכל טיול אחר שעשיתי בחיי וכך הוא הופך לסיפור בפני עצמו.

בית שנוסע לטייל, צריך להחליט מידי יום או אחת לכמה ימים, היכן הוא מניח את עצמו, ואז למצוא קרקע לעמוד עליה, לבנות את עצמו באותה פיסת קרקע בבטיחות, להתערות בסביבה, כפי שזה כשבונים בית – אבל כל יום מחדש.

אנחנו אוהבים להיות ספונטניים, לכן לרוב לא הזמנו מראש מקום לפארקי הקרוואנים, שם רצינו לשהות ללילה, שלושה או יותר. בבקר, מן הדרך, מצלצלים לעשות booking בפארק הבא, או גם זה לא, פשוט מגיעים. לא תמיד היה מקום והיינו צריכים להתפשר.

מתוך 250 ימי המסע, חנינו בודאי בכ 40 או 50 פארקים, עוד לא ספרתי (בתנאי דרך קשים יצאנו רק עם הג'יפ והאוהל, ובניו זילנד וטסמניה, היינו ללא הקרוואן). הפארקים היו שונים ומשונים, אבל תמיד מתקיים אותו טכס קבוע בכניסה וביציאה.

כשמגיעים, צריך למצוא את משרד הקבלה, ולקבל את מספר החלקה. ואז,  מתחיל  האתגר הגדול ביותר, הוא החניית הקרוואן במתחם הצר בדרך כלל שנקבע לו – ולכך כבר הקדשתי פרק נפרד.

כאן מתחילים טקסיי התבייתות הקרוואן על האדמה החדשה. בעוד שבנהיגה עצמה לא לקחתי כל חלק, בשלב ההתארגנות בשטח הלכה והתגבשה בינינו לאורך המסע חלוקת תפקידים ברורה: הראל מתחיל לפרק את החיבורים המסובכים בין הרכב לקרוואן. מייצב את הקרוואן על גלגל שלישי קדמי, ואחר כך מוריד את ארבע הרגליים הדקות של הקרוואן ומהדק אותם לקרקע, וקשה לי להבין איך זה בכלל מחזיק את כל המבנה הכבד הזה, ועוד כשאנחנו בפנים. הראל אוהב דברים מושלמים, כך שמלאכת היישור בגובה וברוחב שדורשת הרבה תאום בינינו, יכולה לקחת איזה רבע שעה.

אני שולפת את צינור המים, החוט החשמלי, הצינור השחור למים אפורים, הם המים שזורמים מן הקרוואן לביוב – ומחברת כל דבר למקומו כדי שיזרמו מים, חשמל ויהיו חיים. משחיברנו את הבית למקורות האספקה החיצוניים, אפשר להתחיל לארגן מבפנים. מוציאה את המחשבים שהשכבנו במטה מתחת לשמיכה, כדי שלא יטיילו בקפיצות הדרך. שולפת את הקנקן החשמלי והטוסטר שהחבאנו במחסן מתחת למטה, ואת הצלחות שבילו בבטחה במגירת הבגדים שלי, מאותה סיבה. כבר ברור, שכאשר נעזוב את הפארק ונמשיך במסע, יתקיים הטקס ההפוך ונצטרך לאפסן שוב כל פריט נייד במקום סגור כדי שלא יעוף במרחב הקרוואן וייגרמו נזקים.

במהלך הטקסים הללו, מתפתחת גם אינטראקציה מוזרה עם הסביבה. האוסטרלים הממלאים את הפארקים הללו, רבים מהם שייכים לתנועה ההמונית של ה- grey nomads, הם הזוגות האוסטרלים המבוגרים שפרשו מעבודה ומבלים חודשים ארוכים בקרוואן, יושבים באותו פארק או מטיילים. רוב הזמן הם יושבים תחת סככת הקרוואן שלהם, שותים בירה ונהנים לראות מי החדשים שהגיעו ל'שכונה'. מהר מתפתחות שיחות על רכב, טיולים, צינורות ברגים וכל מה שרלוונטי. תמיד מוכנים לעזור בעצה או באיזה אביזר שחסר. כך הלא צריך להיות, יש בית, יש קרקע, יש שכנים. אבל אנחנו, שאיננו משתרשים כמו מרבית הסובבים אותנו, לרוב לא מעודדים התקשרויות חביבות אלו, אלא כל כך רוצים להתכנס לתוך הבית, ביחד בשקט ולנוח מן הנסיעות או הצעידות הארוכות. החיים של תושבי הפארק מתקיימים בחוץ, אבל שלנו – בפנים.

אנחנו מתענגים על  חיי הבית שלנו בקרוואן הקטן. קמים בבקר עם ברכת "מודה אני" מיוחדת לכל יום, ולעיתים מוסיפים את "שיר של יום" המסורתי. מכינים יחד ארוחות בקר שופעות ירקות וגבינות ולחמים. ארוחות הערב שאנחנו מכינים משילובים מוזרים של בשר טלה מן הקצבייה המקומית, עם עדשים מקופסת שימורים מוקפצים בבצל, פטריות וצנוברים שמצאנו בסופרמרקט בדרך. או עוף בגריל שעובר שיפוצים עם פירה תפוחי אדמה בשום. וכמובן מרק הירקות המפואר של הראל.

הבית, זה לשבת שעות כל אחד במקומו הקבוע ליד השולחן, ולכתוב, לקרא, לפרוש מפות ולתכנן את התחנות הבאות. משום מה את מרבית השיחות הפילוסופיות, הכועסות והאוהבות שלנו,  אנחנו מקיימים בשעות הנהיגה, בדרכים. ובבית אנחנו שקטים, כל אחד בשלו במרחק 20 ס"מ זה מזו, או משתעשעים וצוחקים הרבה. קיבלנו טרם צאתנו, ממספר חברים, משחקים כמתנות. ואפילו הבאתי מהודו משחק שחמט עשוי עץ שאנחנו בדרך כלל אוהבים לשחק. אבל כאן, אף פעם אין לנו משיכה לשחק, ואולי אפשר לומר שאנחנו כל הזמן משחקים בלחיות את החיים האלה.

טקס חיוני אחר ראוי לציון הוא טקס הובלת ה'קסטה' ל dump point. הקסטה היא קופסה שנראית כמזוודת טרולי על גלגלים שעולה למטוס, ובתוכה החומר היקר שנאסף בשירותים הכימיים שבקרוואן. הראל שולף אותה ממקומה ואנחנו צועדים יחד לנקודת ה'דאמפ פוינט', שהיא בור מיוחד לשם מרוקנים את תכולתה. אנחנו משחקים כאילו יצאנו לטייל עם הכלב, ומתפוצצים מצחוק, כי זה קצת מביך שכל דרי פארק הקרוואנים יודעים בדיוק מה יש במזוודה, כי לרובם יש שירותים כימיים כאלה.

בית, זה גם לקבל אורחים. כשקיבלנו את הקרוואן הבנו שהוא מעין בועה שיש בה מקום רק לשניים. אבל פתאום היו ביקורים, של דודי אלכס הקשיש ממלבורן, של שכנים ואפילו ארחנו לארוחת ערב מליאה את עופרי וטל, הנערות הישראליות הנפלאות, שאימצנו בדרווין. אולי לקראת הסוף, נעשה בקרוואן  מסיבת ריקודים.

בית צריך גם לנקות. למרות שקנינו מין מקל אחד כזה, לא למדתי איך להפעיל את המגבים המקומיים בקרוואן, ואני משתמשת בשיטה ההודית. אני מתכופפת, שולחת את הגוף המתפתל, אליו מחוברות זרועותיי הארוכות ובסופן כף היד האוחזת סמרטוט הטבול בחומר ניקוי, ומגיעה לכל פינה מוסתרת וגלויה בקרוואן. קצת חוטפת סחרחורת מן ההתכופפות, יושבת, מתאזנת והבית מבריק וריחני.

בסוף כל יום אנחנו מתכנסים לתוך הכוך ששמו מיטה וכל הקרוואן הופך חדר שינה. והשינה בקרוואן – תענוג. כל לילה אני מציינת שזו המיטה הנוחה ביותר שהייתה לי, אולי בגלל שעד שנכנסים למיטה אנחנו כל כך עייפים.

אלו החיים בקרוואן ובו מרחב תנועה נקי של 2.5 מטר אורך על 60 ס"מ רוחב על 2 מטר גובה. כל כך מעט ובכל זאת בית שאינו חסר מאומה.