ליל סדר באליס ספרינג

באליס ספרינג, בירת ה outback, הוא המדבר הגדול במרכז אוסטרליה, אין קהילה יהודית, אין בתי כנסת ובוודאי לא מוצרים כשרים. לכן, כשפאני הזמינה אותנו, לאחר שידידנו עדי מוגילבסקי מסידני, חבר וירטואלי של הראל, איתו התיידד באחד הפורומים האינטרנטיים, טרח וחיבר אותנו איתה  בתיווך של חב"ד RARA (המתמחים באזורים שאינם עירוניים, כן יש דבר כזה) – סוכם מיד שנביא את המצרכים המסורתיים מאדלייד, באוסטרליה הדרומית, עיר עם קהילה יהודית מסודרת. לפיכך, ליל הסדר שלנו החל כמו אצל המהדרין שבועיים קודם לחג, כשהתחלנו ללקט את מצרכי החג הכשרים. כמו מבצע צבאי ערכנו מחקר מקדים אצל מקורותינו, ולבסוף, גפילטע פיש ומצות הבאנו מן המדפים המיוחדים הכשרים
ב- Cole, את החריין – חזרת לבנה ואדומה, ובקבוקי יין יבש ומתוק מישראל,  ליקטנו בחנות בבית הכנסת המקומי, ואף קיבלנו תמרים לחרוסת במתנה. 

וממש ברגע האחרון, אספנו את המצות השמורות שהגיעו ישר מברוקלין, אותן השאיר עבורנו רב יוסי אנגל, איש חב"ד רב הפעלים מאדלייד.

העמסנו את הכל-טוב הכשר הזה על הקרוון, ונדדנו איתו במדבר. עברנו איתו כמה ממכות מצריים: זבובים, אבק, טלטולים… לא 40 שנה אבל כן 8 ימים, עד הגיענו לאליס ספרינג.

לא ידענו מי יהיו שותפנו לשולחן הסדר, אבל הפתעות הרי זה שם המשחק. פאני ובעלה ג'רום, קיבלו אותנו כמו אחים שחזרו הביתה, ומיד הרגשנו תחושה משפחתית. ארצ'י, בנם הקטן בן השלש, קיפץ לכל הכיוונים, ומהר גייס את הראל להשתתף במשחק רכבת עשויה מכסאות. נתתי לו 3 בובות קטנות שהבאתי מן הארץ: של בן גוריון, רבין, ומשה דיין. חשבתי שזו דרך להכניס פיסת היסטוריה לילדים שהסיכוי שידעו משהו על ישראל, מאד קלוש. הילד שמח מאד, מיד לקח את הבובה של בן גוריון, ודחף/ חיסל את שתי הבובות האחרות. כיון שעשה זאת באופן עקבי, שמחתי, הנה אינטואיטיבית הוא בוחר באיש החזון על פני הגנרלים.

פאני, שרק לאחרונה החלה להתעניין במקורותיה היהודיים, וג'רום, נוצרי מן הדורות הראשונים באוסטרליה, שזו להם הפעם הראשונה שהם עורכים סדר בביתם, השתוקקו לעשות זאת "כהילכתו". פאני הכינה את הקניידלאך, כבד קצוץ, ג'רום הכין בשרים כיד המלך (ג'רום הוא שף שעבד שנים בבתי מלון מפוארים ברחבי העולם). יחד הכנו את החרוסת, ערכנו את "הקערה", הכנו את שלש המצות השמורות תחת מפית מיוחדת.

ליד השולחן ישבו: משפחה אמריקאית עם שני ילדים מתבגרים, שחיים חמש שנים באליס ספרינג, לינה וכפיר, זוג ישראלים שחיים כאן, עם התינוק המתוק בן עשרה השבועות, המארחים ואנחנו. השארנו מקום לעוד שלושה ישראלים שהיו בדרכם הנה אבל לא הגיעו.
מהר הבנתי, שעלי לקבל על עצמי את עריכת הסדר, כך הראל ביקש במילים, ואחרים – במבטים. מה עושים חשבתי, מלבד הישראלים אף אחד אינו יודע מלה עברית, איך ליצור טכס משמעותי מקבוצה כל כך זרה, שבכל זאת התכנסה כאן כדי להגיד: אנחנו ממשיכי היהודים ורוצים לספר את סיפור יציאת מצריים, אולי עבור ילדינו. ביקשתי שכל אחד יספר איזה זיכרון מליל סדר בילדותו. הזיכרונות היו קשורים בכוסיות יין יפות וכחולות מפולין או רוסיה, שעברו מדור לדור במשפחתה של פאני, ושוב עמדו על השולחן לפנינו. באוכל טוב, באפיקומן, שאסור היה "לגנוב", אבל לבסוף הסבא נתן לכולם מתנות, במרק עוף של סבתא, בכך שאסור היה לילדים להפריע לסדר של המבוגרים. הסיפורים חיממו את החלל ואפשר היה להתחיל.

הזמנתי כל אחד שרצה, להקריא, כמקובל אצלנו, קטע באנגלית מתוך ההגדות של פסח עם תרגום לאנגלית. בחרתי קטעים שנראו לי יותר "מעניינים" וסיפוריים. התרגשתי שיכולנו לשיר יחד "מה נשתנה", ולמרות שמרבית הנוכחים לא הבינו מלה מן הנאמר, המבוגרים זכרו את המנגינה המסורתית. המנגינות "הדביקו" אותנו יחד יותר מן המילים.

הרגשתי, שעלי לתווך בין הטקסטים לבין האנשים, והסברתי מהן הקושיות ששואלים הילדים ולשם מה הן נשאלות ועל מטרת הסדר לספר שוב ושוב ביציאת מצרים, ולמה ארבעה בנים, ומי הם… גם כשהטקסט הוקרא בשפה האנגלית, הרגשתי שהוא אינו משדר את המשמעות היהודית והישראלית. "עבדים היינו לפרעה במצריים" באנגלית זה מילים שמבטאות את התכן, אבל בעברית – זה הזיכרון הקולקטיבי משנות הגן ובית הספר, של ילדים כפופים תחת שקים כבדים, שמשחקים את בני ישראל עובדים בפרך, ושרים "עבדים היינו, היינו, עכשיו בני 'חוריאין' בני חורין". שלב הביצים במלח, חרוסת ומרור, ובעיקר "שולחן עורך", הפכו את כולנו סביב השולחן לשבט אחד מעורבב.

אני נזכרת שכאשר הבנו שנצטרך לבלות את ליל הסדר באליס ספרינג, (בדרך למפגש עם קבוצת ג'יפים למסע במדבר סימפסון), די נעצבנו כי למרות התמחותנו באיתור קהילות עתיקות ובתי קברות יהודים, לא האמנו שנמצא יהודים חיים באזור זה. והידיעה שנחגוג עם יהודים נוספים (וגם לא יהודים) שמעוניינים בטכס, מילאה אותנו שמחה גדולה.

מהי הכמיהה הזו, לשחזר בכל שנה מחדש את הטכס העתיק של התכנסות בני אדם, כפי שהיה בעת היציאה החפוזה מארץ העבדים. למה קרובים וזרים גם יחד, יושבים ומספרים את סיפור השחרור מן המחשכים של עבדות, בערות ובדידות. אני מניחה שפרעה כמו גם ממשיכיו, עשו ככל יכולתם ליצור הפרדה, למנוע את העוצמה שקבוצת אנשים מגובשת מסוגלת לבנות.  תהליך השחרור מחייב לכידות ושייכות. בעיני, הצורך לספר לילדנו את סיפור הפיכתנו לעם, הינו תרוץ מצויין כדי להתכנס מידי שנה, קרובים וזרים, לפתוח ליבנו ודלתנו בבחינת "כל דיכפין ייתא ויאכל…" ולחוש את הכוח שבאחדות.

כשנמצאים רחוק מן הארץ, למשך תקופה ממושכת, כפי שקורה לנו עכשיו, ומידי פעם שומעים את החדשות המקומיות בארץ, רואים באופן מוגבר, את הפלגנות והשטנה שבתוכנו. לשון הרע הפכה להיות השפה המדוברת הלגיטימית. אז אולי מהותו של החג הוא הישיבה ביחד, ולפחות לערב אחד יתקיים בנו "יהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים" (בראשית י"א/א), ואז כשכל אחד יחזור לשפתו ולעמדותיו יישאר הטעם של האדם, העם והיחד.