לתוך המדבר האוסטרלי

Into the Outback

דיברנו שנה או יותר על המדבר האוסטרלי הוא ה"”outback הנודע, כעל ליבו של המסע שלנו. פינטזנו, קנינו מפות ותוכנות GPS, הכנו את הג'יפ והגברנו את התפוקות שלו, קנינו ערכות עזרה ראשונה, ציוד החייאה, שכרנו טלפון לווייני, ראיינו עשרות אנשים, קראנו מאמרים… הכל היה מוכן ופתאום המדבר הגיע בלי שממש הבנו שהנה זה קורה. כך, בסיום טיול נעים של יום בעמק ברוסה ועוד יומיים ב"פלינדרס רנג'רס", אנו גוררים בשמחה את הקרוון לתחנה הבאה, היא היישוב "מארי". משם אמורה להתחיל הדרך המפורסמת "אודנדאתא טראק" שהיא דרך עפר לא סלולה, המוכרת כאייקון במורשת האוסטרלית.

יוצאים ממארי, מקום שכוח אל ללא חיבור טלפוני, ופתאום אנחנו מול שלט גדול בעל האותיות הלבנות על רקע אדום זוהר : WARNING – REMOTE AREAS AHEAD (אזהרה – אזורים נידחים לפניך). ובהמשך פרוט ארוך של ההתנהגות ההכרחית באזורים אלו, כמו להודיע למישהו ממכריך שנכנסת ויצאת, כמות גדולה של דלק ומים, וצמיגים רזרביים, ושני ג'קים ואזהרה גדולה בשום מצב של משבר לא לעזוב את הרכב… אלף פעמים קודם קראנו אודות ההוראות הללו, ואנחנו אנשים אחראים אז גם היינו מצויידים נכון, והרי קטע הדרך עד לתחנה הבאה, "ויליאם קריק" הוא רק 206 ק"מ ואנחנו הרי עם ג'יפ משודרג וקרוון שהבטיחו לנו שהוא קרוון שטח. בקילומטר הראשון הבנו שמכשירי הטלפון שבידינו אינם מכסים איזור זה, כך שאנחנו ללא כל תקשורת לעולם. הדרך הינה דרך לא סלולה, אבנים מקפצות בלי הרף מתחת לרכב, ענן אבק מיתמר מאחורינו וחוזר ומקיף אותנו בחיבוק של שלוש מאות וששים מעלות. היישובים היחידים שמופיעים על המפה כתוב לידם באותיות קטנות (ruins) כלומר חורבות של יישובים מפוארים שפרחו בימי האבוריג'ינים או בתקופה שעברה במסלול זה רכבת ה GHAN  המפורסמת, היא הרכבת שהובילה סחורות בין הדרום לצפון, אך נזנחה. קראנו ב Lonely Planet  שיש מעיינות חמים אי שם בקילומטר ה- 140, אבל הכל נשאר על הנייר. מה שהיה בשטח זה מדבר, אבק, אבנים קופצות ושלש שעות של נסיעה מבלי שראינו נפש חיה על הכביש, מלבד קנגורו הרוג אחד עם מעיים פעורים  מאכל תאווה לבזים ולנשרים. כבר בקילומטרים הראשונים הבנו את המצב, והראל הרביץ נסיעה מהירה ללא הפסקה, במטרה לגמור את זה.

כל אחד מאתנו נאבק עם המתח באופן  נפרד ובסגנון משלו, כאילו שנינו הבנו שאם נדבר על זה ישירות, זה עלול לבזבז אנרגיה יקרה שמוכרחה להיות מנווטת רק למטרה אחת, לעבור את זה בשלום ולהגיע ל"וויליאם קריק". הראל מרוכז כולו בנהיגה, בכביש, כאילו הפך אחד עם גוש המתכת שהוא ג'יפ כבד ועמוס וקרוון, המטרטרים ומיטלטלים כשיכורים. ואני – שרה שירים. מחרוזת מתמשכת שאינה עוצרת של כל שירי התרנגולים ונעמי שמר, העופרים, וגשר הירקון, חווה אלברשטיין, והכל עובר חביבי… לאט ובהדרגה באו שירים של תפילות, "העולם הוא גשר צר, והעיקר…" ושיר דבוק לשיר ללא הפסקה, כאילו אני התמזגתי עם הקצב והמרחבים והצלילים נשפכו מתוכי ללא תיווך של המחשבה. ככה שלש שעות.

"וויליאם קריק" – כלום ובאמצע פאב.

הכנסנו את הקרוון למקומו בפארק הקרוונים הריק כמעט, פתחנו את הדלת, וקשה לתאר מה מצאנו: ביתנו הנעים והריחני, מרוח כולו, בשכבת אבק דק דק בגובה של חצי סנטימטר. כשציירנו על השולחן עם האצבע, נוצרה תעלה. הכ….ל אבק. אין מילימטר פנוי מאבק, לא בחלקים הגלויים ולא בנסתרים ביותר, כמו המיקרו' התנור וצירי המקרר ומגירת התחתונים. עוד אנחנו עומדים משתאים, רואים נהר נוזל מתחת לקרוון, וצינור שחור תלוי מנותק. מסתבר שצינור המים המוביל בין מיכלי המים, חורר ונקרע, וגם המקרר הפסיק לעבוד, וברגים הסתובבו חופשי אחרי שניתקו ממקומותיהם. במהלך שעתיים של ניקיון בשניים, שהראל קרא לכך ניקיון פסח ושנינו הרגשנו שאנחנו מקיימים למהדרין, את מצוות החג, החזרנו את הקרוון למצב בו יכולנו ללכת לישון.

בהזדמנות זו המצאתי מושג פסיכולוגי חדש: 'טראומה בריבוע' שאומר כך: טראומה רגילה זה לגלות את הקטסטרופה, טראומה בריבוע זה כשאתה יודע שמחר זה יחזור על עצמו, עם אותו טקס של אבק  וניקיונות, והנזקים אולי יהיו גרועים יותר, וזאת, כי גם למחרת עלינו להמשיך לנסוע ליישוב הבא הוא "קובר פדי" עוד 166 ק"מ באותו סוג דרך.

הפעם נסענו בידיעה מה מחכה לנו, אמנם שוב ללא כיסוי טלפוני, אבל ללא מתח, כיון שהודענו לבעלת הפאב שאנו יוצאים, ואם היא לא שומעת מאתנו כעבור 4 שעות, עליה לצלצל למשטרה של 'קובר פדי', והם ישלחו מישהו. זו ההתנהגות המקובלת באזורים אלו.

אני חושבת שהגענו במסע שלנו, לתחנה שהטעמים המתוקים בדרך כלל, של המפלים בניו-זילנד, והפינגווינים בדרום אוסטרליה, מתחלפים – והפה והגוף מתמלא בטעמים של אבק, של מליחות (מטאפורית ולא מטאפורית) של חום ביום וקור בלילה, של אנשים קשוחים שזורקים מלה לא יפה, של משפחת אבוריג'ינים בעלי מראה מפחיד, שעוצרים אותנו באמצע הכביש השומם ודורשים מים ואוכל.  אירועים לא 

מוכרים ולא צפויים, מעוררים גם חלקים לא מוכרים בנפש, וגם ביחסים. בשבילי זה מעניין. הלא צפוי יותר מלהיב אותי ממה שהולך לפי התכנון, גם כשזה קשה ולעיתים מפחיד לזמן מה. אולי זה כך, כי מעל לכל מה שקורה, יש לנו אלוהים המלווה אותנו בנוכחות עוטפת עם ובלי בתי כנסת.  יש לנו אחד את השני, ואנחנו כל הזמן מאשרים לעצמנו שאנחנו צוות טוב. וליתר בטחון, על כל מקרה שלא יקרה, יש גם את הטלפון הלווייני של 'מגנוס' שצמוד אלינו באשר נלך.

2 תגובות Add yours

  1. נירה הגיב:

    שרה ןהראל יקרים, אני יושבת בכורסא נוחה בירושלים, קוראת את הקורות אתכם ומתכווצת במתח. מקווה שהחלקים המאתגרים מאחריכם. מה רע במעינות, עצים ופרחים?
    אנו חגגנו אתמול בנעימים ובטעימים ושמענו מדרור את מקצת חוויותיו מאסטוניה. חזר שמח וכך היו גם בנותיו. שיהיה חג שמח ובטוח!

  2. Sara Iwanir הגיב:

    הי יקירתי נירה, בכל זאת הטכנולוגיה עובדת ושמחתי עם תגובתך. במדבר יש יותר סודות, ואנחנו רק בהתחלה. אבל חכמים יותר ומנוסים יותר וכרגע דוהרים רק עם הג'יפ. אהבתי את הטיולים שעשית עם נכדותינו, איזה סבתא נפלאה את.
    שיהיה חג של מעיינות וסודות.

כתיבת תגובה