צריך הרבה עזרת שמיים בימים אלה של אתגרים לא פשוטים, וביקשנו אותה בתפילת ערב שבת, הפעם ב"בית הכנסת המרכזי" שבשכונת בונדיי. זהו בית כנסת אורתודוקסי, מודרני ומפואר ביותר ובו 4000 מקומות. אנשי הקהילה רואים את המקום כמרכז רוחני פתוח וסובלני, וכ"פואטיקה ויזואלית". במבנה דמוי אצטדיון, כמעט ולא נראים סממנים יהודים מסורתיים, אלא ויטראז'ים אבסטרקטים בתקרה הגבוהה, בצבעים בהירים של צהוב ואדום. למרות הפאר והתפוסה המועטה לעומת הגודל – שיכלו ליצור תחושת ניכור,  לא כך היה: מקהלה של גברים שעמדו סביב הבמה, שרו עיבודים מוזיקליים מיוחדים של התפילה בניצוחו ובסולו של החזן הנפלא. הקהל הצטרף, שרו ומחאו כפיים, והמקום העצום הזה התמלא בשמחה וחום.

לארוחת ערב שבת, הוזמנו לביתו של יענק'ל קונסיפולסקי, איש חב"ד, הגר בשכנות למקום,  אותו פגשנו בבית הכנסת. יש לנו כבר ניסיון עם אנשי חב"ד מסביב לעולם, שכן הראל אינו מחמיץ ביקור חב"די בשום נסיעה. וכבר ביקרנו בנסיעותינו הקודמות אצל בצלאל ורוחל'ה בפונה שבהודו (20 מטר מן האשרם של אושו), וגם בבוקרשט, וונציה, ובודפשט… אבל הפעם זה היה משפחתי ונעים במיוחד, אולי כיון שהיינו האורחים היחידים מחוץ למשפחה, וכל הערב היה במצב של התרוממות הרוח, קדושה ועליזות שחברו יחד.

בטבעיות רבה הדלקתי עם  אשתו מאירת העיניים של יענק'ל, וכלתם היפהפיה ריבקה (ק' סגולה),  נרות שבת, כפי שאני רגילה בבית. בהנחיית יענק'ל עיינתי ב"אגרות קודש", שהם עשרות כרכים בעברית ובאנגלית, הממלאים את ספריית כתבי הקודש עמוסת הספרים שלהם. ספרים אלו מכילים תשובות לשאלות, ומכתבים שכתב הרבי, וכולם בצורה אישית וחמה המתייחסת לשואל ולצרכיו בכל נושא של חיי אדם. עוד למדתי מיענק'ל שכבר שנים לפני פרישתו של הרבי מארצות החיים, הוא הורה לחסידיו שכל איש ואשה צריך לקבוע לעצמו "משפיע" בעניינים שונים של החיים (לא הלכתיים) שהוא אדם מסוים על פי בחירתו, בו יוכל להתייעץ ולקבל חיזוק. על פי הבנתי, הרעיון הוא שלא רק הרב, הוא הסמכות למתן עצה והכוונה, אלא כל אדם יכול לשמש בתפקיד זה עבור כל אדם אחר, במידה שנבחר והסכים.

בהמשך מצטרף לשולחן נוח, בנו של יענק'ל, המשמש חזן בבית כנסת אחר, מקדש על היין, ויושבים לשולחן ההורים, הבן והכלה וביתם הקטנה והמבריקה – שיינה.

ועל השולחן, עולים "מיני מטעמים, תרנגולים מפוטמים ותפנוקי מעדנים" על פי המסורת היהודית, אבל בטעם אוסטרלי (לא אוכל של בתי חב"ד), ונשפכים לרוב סיפורים, צחוקים, דברי תורה עם הכוונה לילדה (רק בת 4) שהפליאה בידע בענייני פרשת השבוע. והאוויר רעד בקדושה כשנוח, על פי בקשתנו, פצח בנעימות שאינם הזמירות המסורתיות, אלא ללא מילים, כמקובל בקהילות חב"ד, אלא ניגונים מרעדיי לב ושמיים, וכולנו מזמזמים איתו. וכך הפלגנו עוד שעות, כמעט "עד שהגיע זמן קריאת שמע של שחרית" ונפרדנו מן המשפחה הנפלאה הזו בתחושת שמחה והתחזקות הנשמה.

רשמה- שרה איוניר