נפרדים לשלום

אפשר לקרא לזה פרוזדור, לתקופה הנוכחית שלי בהודו, מרחב מעבר בין החיים העמוסים והשוצפים בארץ, אל המסע לבלתי נודע באוסטרליה. מידי שנה אני שוהה לתקופת רטריט (זמן יציאה מן החיים הרגילים לשם הרהור, התבוננות פנימית, לימוד ומדיטציה) כאן בהודו, בסביבת ובהשפעת  אורובינדו אשרם, בעיר פונדיצ'רי שבדרום מזרח המדינה. השנה יש לכך משמעות נוספת: השעות הארוכות שאני עוברת בשקט, במדיטציה, קריאה וכתיבה, משחררות את המוח והנשמה מן הרעשים והגירויים האין סופיים של החיים הרגילים, ומזקקות איזו קליטה מסוג חדש, שיכולה לקלוט פרטים ודקויות – סוג קליטה שנראה לי נחוץ  למסע שלנו.

במבט כזה, אני מסתכלת אחורה על אירועי הפרידה שלנו מכל יקירנו וידידינו, רק מפה אני מבינה עד כמה זה קשור עם המסע עצמו. שואלים אותנו אם אנחנו יוצאים למסע לבד, לכאורה התשובה היא, כן, אבל באמת – אנחנו יוצאים למסע עם המון אנשים, חלקם יודעים על כך, וחלקם עדיין לא, וגם אנחנו עוד לא יודעים אותם. הדבר הזה מתברר לי במסע המורכב של ההכנות למסע, ומגיע ממש לפיצוץ, בתהליך הפרידות שאנחנו עורכים בשבועות האחרונים.

                                                                                                        

מאז שאנחנו מדברים ומשתפים את חברינו בסיפור המסע שלנו, אני מבינה שזה יוצר איזו התעוררות בכל שומע. אני רואה שהעיניים נעשות מזוגגות, הדמיון מתחיל לפעול, צפות תמונות ממסעות קודמים, ושאלות כמו: ומה עם המסעות שלי, ולאו דווקא מדובר במסעות גיאוגרפיים, גם מסעות פנימה הם מסעות – נקודות צומת בחיים, העזה לקבל החלטות קשות…, ובלבד שיש תנועה, קדימה, לזוז מן המוכר, להתנסות, לחקור, להסתקרן, לגעת בדברים חדשים.

 

ובפרידות האלה, אני יודעת שאנחנו לוקחים איתנו לא רק את הברכות והאזהרות והעצות, אלא גם את החלומות של רבים כל כך. ואלו מהווים לנו השראה ומעוררים תחושת מחויבות לעשות את הטוב ולהיות ראויים.

בהקשר לכך נתקלתי במשפט יפה:

"Man's greatness is not in what he is but in what he makes possible" Sri Aurobindo

בלשוני – הגדולה של אדם איננה במה שהוא, אלא במה שהוא מאפשר שיקרה (בעצמו, סביבתו, בעולם).