עם בן דודי אלכס שוחחתי בטלפון לראשונה בחיי, לפני כ 10 שנים. אז, יום אחד פנתה אלי עורכת דין, בשם חברת הביטוח ג'נרלי משויצריה, והודיעה לי בשמחה שכיורשת, נמצאתי זכאית לקבל את כספי הביטוח של דודי, מנחם מנדל, הרביעי מבין 12 אחיו ואחיותיו של אבי, שניספה בשואה. מנחם מנדל היה אדם מסודר, וביטח את משפחתו. והנה 60 שנה לאחר מותו, החליטה החברה למצוא את יורשי הנספים ולהעביר להם את הכספים, ומצאה אותי. מיד פניתי למעט דודיי שעוד היו בחיים ולכ – 33 דודניי, לחלק איתי את הירושה, כך שהרווח לכל אחד היה עני, אבל ההתקבצות המשפחתית סביב זה היה עשירה. כך מצאתי את בן דודי אלכס.

תמיד גדלתי עם הידיעה שיש לי דוד פיליפ, שהיה נשוי לאחות אבי – פולה, שנספתה אף היא בשואה, ולהם בן יחיד אלכס, וששניהם שרדו וחיים באוסטרליה, אבל מעולם לא נפגשתי איתם קודם. עד ביקורי, לא הבנתי בדיוק מדוע המשפחה קירבה אחיות אחרות שחיו בארה"ב, ולא את פיליפ ואלכס שהיו מבודדים באוסטרליה. היה מין מסתורין סביב השניים האלו, ועכשיו הבנתי שכנראה המשפחה שהיתה ברובה דתית ושמרנית, לא ראתה בעין טובה שפיליפ, ואחריו גם אלכס, נשאו נשים לא יהודיות.

תוך כדי תכנון המסע לאוסטרליה, התחלתי להתכתב באופן הדוק עם אלכס, שהינו היום בן 90 וחי במלבורן, ועם ביתו אינגריד שחיה בסידני. השתוקקתי להכיר אותו מקרוב, כי הוא למעשה הנצר המשפחתי החי האחרון שהיה "שם", שחווה את החיים בבית משפחת זילברשץ, משפחתו הגדולה של אבי שהיה הצעיר בין אחיו, ואת המלחמה הגדולה.

כשאלכס וורוניקה, שהתבררה כבת זוגו מזה 34 שנים, באו לבקרנו בפארק הקרוונים בו שהינו בפאתי מלבורן, הראל ראה לפתע מן החלון דמויות שאינן שייכות לנוף של אתר הקרוונים. איש מבוגר מאד, גוף צנום בתוך מכנסיים וחולצה בסגנון  ספורט/ אלגנטי, חגור בחגורה תואמת, וכולו אומר: הגוף הולך ונעלם, אבל הרוח והסגנון נוכחים ואני כולי כאן.

אחרי פגישה נרגשת, ואירוח קצר, שכן הם היו האורחים הראשונים בקרוון שלנו, הם התעקשו לקחת אותנו למאונט מקדון, ויצאנו למסע ארוך ומורכב, כיון שאינם משתמשים ב GPS. וורוניקה נהגה, ואלכס ניווט. ליבנו יצא אליו על המאמץ שהשקיע לתכנן ולכתוב את כל פרטי הדרך, תוך ציון כל צומת ותפנית. לבסוף, בכוחות משותפים של רצון חזק וטכנולוגיה חדישה היגענו למקום.

על ארוחת צהריים משותפת, התבוננתי בו וראיתי את אבי, את אחי, ואת בניי. אותם עיניים טובות, אף יהודי מרשים, וחיוך קטן שנמצא בהיכון קבוע, של הטלת ספק צינית בכל דבר, שאומרת: החיים הם משחק, אז נשחק.

יותר מאוחר, כששלחתי לבני משפחתי תמונות של אלכס, נכדתי גאיה אמרה מיד שהוא דומה לאבא שלה, הוא בני דרור.

מפה והלאה, ובפגישה נוספת בביקור בביתם, שם הראל תיעד בווידאו את כל השיחה, זרמו הסיפורים ללא הפסקה. ואלכס, כמו story teller  כישרוני במיוחד, מספר בחדות, בהומור, זוכר כל פרט, חי את הסיפורים מחדש, נהנה. הוא משחק עם החומרים כמו ילד שהופך והופך באיזה מכשיר רדיו ישן, מפרק את החלקים, מגלה בכל פעם עוד רכיב אבוד, ומרכיב מחדש.

הרצון לפענח את דמותו של בן דודי אלכס, התחילה עוד בביקורנו אצל בריג'יט, ביתו הבכורה, שחיה עם בעלה פיטר, בסידני. בריג'יט ופיטר, אותם ארחנו לפני מספר שנים אצלנו בארץ, התגלו שוב כאנשים משכילים ונעימים, ובמהלך השיחות 'מינתה' אותי לספר לה איך אני מבינה את אביה היכן שהיא, מתקשה להבין.

האב פיליפ והבן אלכס נשארו יחד לאורך כל המלחמה. אחרי שניצלו מאושוויץ, בזכות אינפורמציה שקיבלו על אפשרות לעבור למחנה עבודה במפעל מכונות בגרמניה, ובריחות מסוכנות, ציפו להתאחד מחדש את האם, פולה. אבל היא לא חזרה ומעולם לא ידעו מה בדיוק עלה בגורלה.

איך שורד נער שמתחיל את סיפור השואה שלו בגיל 11, כילד יחיד ומפונק, ומסיים בגיל 17, בגוף שעבר מכות ופציעות וללא אחת מאצבעותיו שנקטעה. סיפור שמבטא את כישרון ההישרדות שלו, זכור לי במיוחד: לאחר הגירוש לגטו לודג', כשהתברר שמעבירים את כל היהודים לאושוויץ, וכבר ידעו שההולכים אינם שבים, המשפחה בורחת לוורשה. אין רכב, מתחילים ללכת ברגל עם עשרות אלפי יהודים אחרים. בדרך עובר שכן במכונית וההורים מעמיסים עליו את הילד. בהפצצה באמצע הדרך, נהרגים כל בני המשפחה, ואלכס מוצא עצמו לגמרי לבד. אחרי ימים רבים הוא מגיע בטרמפים משונים לוורשה. אבל אינו מכיר איש ואינו יודע מה קורה עם הוריו. הוא זוכר רק שלאמא היתה חברה טובה בוורשה ובאחד מביקוריה אצל חברתה, אמא כתבה לו בפרטים כיצד נראה הבית, וסיפרה בהתפעלות שזה בית שיורדים אליו במדרגות (כיון שהוא בנוי על צלע הר). בתחנת הרכבת הריקה לשם הובא, הילד פוגש עובד רכבת, ושואל אותו אם הוא מכיר בית כזה. והאיש אומר בוודאי, זה אפילו לא רחוק מכאן ומכוון אותו לשם. הילד בעל הזיכרון המופלא, זכר את שם החברה, מגיע לדירה, היא פותחת לו את הדלת, וצועקת: פולה, תראי מי כאן.

סיפורי ההתגלגלות של האב ובנו הנער אחרי המלחמה, מפולין, מחנות עקורים, דרך בירות שונות באירופה, שהייה ארוכה בפריז, ומשם בעקבות מכרים יהודים, הזדמנויות עסקיות, סיפורי נשים ואהבות – לאוסטרליה, לפרת ומשם למלבורן. אני מסתכלת על האיש כמעט ללא גוף, אבל מלא חיוניות וכל המערכות המנטליות עובדות, ורואה מולי את סודות ההישרדות שממשיכים לעמוד לרשותו: הומור ושמחת חיים, העזה ללכת נגד הכללים, לא לעצור כשנופלים ומאבדים, לחשוב אחרת מן הצפוי, לרחרח הזדמנויות… וחשוב מאד להיות תמיד עם מישהו אוהב ויקר. כן, וגם להכניס תשוקה היכן שרק אפשר.

רשמה: שרה (23/1/2018)