אבוריג'ינים , בין אליס ספרינג לאולורו

אבוריג'ינים בין אליס ספרינג לאולורו

  • – "מה השעה?" – שואלת אותי האשה האבוריג'ינית, עם הריח החריף, שיושבת לידי במספרה, בעיר המדברית 'אליס ספרינג'. אני יושבת בכורסת ההמתנה, עם ראש מלא צבע, מחכה שהכימיקלים ייקלטו בשערותיי ואהיה שוב בלונדינית.
  • – "אחת עשרה ועשרים" אני עונה.

כעבור 20 שניות, היא שוב שואלת, מה השעה. אני חושבת, שאולי אני לא מובנת, או שהיא אינה מדברת אנגלית. אני מראה לה את השעון על הטלפון הנייד ומחייכת בקצת חשש או מבוכה. האשה  הענקית, נכנסה לפני שתי דקות למספרה עם שתי ילדות, אחת כבת תשע, והשניה צעירה ממנה. כולן יחפות, פרועות שיער ולבושן מוזנח מאד. היא מחייכת אלי חיוך גדול, מגלה פה שרוב השיניים חסרות בו ואומרת: "הילדה רוצה לעשות יישור שיער". "יופי", אני אומרת, "היא ילדה יפה".

– "אז מה השעה?" היא שואלת שוב. אני מסתכלת ורואה שאין עליה שעון, לא טלפון נייד, לא תיק… כלום. כבר כשנכנסו למספרה, שמתי לב שהספריות נעשו עצבניות, ואמרו בחוסר סבלנות: "באת מאוחר, התור שלך היה בתשע וחצי". אבל האמא התעקשה, והן הבטיחו שיקבלו את הילדה באחת עשרה וחצי, ועכשיו היא לא רוצה לאחר. ישבנו אחת ליד השנייה, שתינו מתבוננות איך הספרית מיישרת את השיער הסבוך והחצי צבוע של הילדה, ואיך הילדה הופכת מול עינינו מיצור שנראה כאילו התפלש בלכלוך עד לפני רגע, לילדה עם פנים עצובות ויפות. והאמא, שנראתה עד לפני רגע כאילו יצאה מן המערה של תקופת האבן, הפכה לאמא שרוצה במעט שיש לה, לאפשר לילדה את חלומותיה. כשנפגשנו בחוץ, כבר נפנפנו בחיוך זו לזו.

אבוריג'ינים באליס ספרינג
אבוריג'ינים באליס ספרינג

אבוריג'ינים באליס ספרינג

האירוע הזה, ריכך עבורי במשהו את החוויה הקשה של המפגש הראשון באוסטרליה באליס ספרינג, עם התופעה של אבוריג'ינים. זה התחיל במפגש לא נעים על הכביש המוביל לאליס ספרינג, כשקבוצה של אבוריג'ינים עצרה אותנו על הדרך המהירה, בעודנו גוררים את הקרוון. גבר בוגר הכניס את הראש לתוך חלון הנהג ודרש קולה וצ'יפס. נתנו מים, כי זה מה שהיה, והמשכנו עם בטן מתהפכת. זה המשיך, כשראינו בכל רחבי העיר, המוני גברים ונשים צעירים ומבוגרים, משוטטים ללא מעש בקבוצות קטנות וגדולות. הם היו יושבים במרכזים המסחריים, אוכלים בפארקים, בפינות רחוב, בגבעות החול – זורים סביבם תחושת איום. רבים מהם שתויים, בעלי משקל יתר, מוזנחים מאד. יכולנו להרגיש ולשמוע את החשדנות והעוינות ההדדית ביניהם לבין התושבים האוסטרלים האירופים. התחושות הקשות הללו, הטרידו והביאו אותנו לשוחח על כך עם אנשים רבים,  כשכל אחד הביא אינטרפרטציה משלו, בד"כ רוויית רגש, על התופעה המטרידה. ראינו אירופים רבים, בעיקר הצוותות הרפואיים בבית החולים, שהתייחסו בחום ודאגה כנה לאבוריג'ינים שמילאו את חדרי ההמתנה, לצד תושבי העיר שהתייחסו לחבורות הגדולות של האבוריג'ינים כאילו הם שקופים.

אבוריג'ינים באליס ספרינג
אבוריג'ינים באליס ספרינג

אבוריג'ינים באליס ספרינג אבוריג'ינים באליס ספרינג אבוריג'ינים באליס ספרינג

המפגש הבא היה עם מרתה. פגשנו אותה כמדריכה במרכז המידע למבקרים במוזיאון האבוריג'יני ב'אולורו'. הסלע הקדוש 'אולורו', כ 500 ק"מ מאליס ספרינג, הינו מקום של פולחן ועלייה לרגל לאבוריג'ינים, ואתר תיירות חשוב. שנים אחרי שהאירופים פלשו לאוסטרליה וניכסו לעצמם את כל שטח היבשת, החליט הממשל האוסטרלי להכיר בזכותם של האבוריג'ינים על האדמה. האתר הוחזר לשליטתם, אך הם החליטו לנהל אותו בשיתוף עם משרד התיירות האוסטרלי. מרתה, אשה בהירה אדומת שיער, הציגה עצמה כאבוריג'ינית. כדי שנאמין, הראתה לנו תמונות של אחיה ואחיותיה, וגם של בעלה – שכולם נראים אבוריג'ינים מקוריים. "תיירים אינם שואלים שאלות שאתם שואלים", העירה בפנינו, ונסחפנו לשיחה ערה ונוקבת. כשסיפרה שהיא חיה עם בעלה ובנה בקהילה אבוריג'ינית הצמודה לאולורו, ביקשנו אפשרות לבקר במקום. אמרה שהיא צריכה להתייעץ עם זקני המקום, וזה לא יהיה פשוט כי הם ישאלו אותנו: למה, מה מעניין אותנו, מה המניע שלנו… וכבר הרגשנו מאותגרים בבדיקה של כנות כוונותינו.

ההר הקדוש אולורו
ההר הקדוש אולורו

ההר הקדוש אולורו ההר הקדוש אולורו

להפתעתנו, אסור היה לצלם חלקים מסוימים במוזיאון, וכך גם באזור אולורו עצמו. זה היה מוזר, ללכת בטבע ולפתע להיתקל בשלט האומר: מנקודה א' לנקודה ב' אסור לצלם. מרתה הסבירה, שהאדמה הינה התגשמות של האנושיות, ויש חלקים נשיים הטבועים באזורים מסוימים, שאסור לצלם כדי לא להוציאם ממקומם הטבעי.

 לתדהמתנו מרתה הכירה היטב את ההיסטוריה של אבוריג'ינים שהשתתפו בקרבות של צבא אנז"ק (יחידות צבא אוסטרליה וניו זילנד) בפלשתינה בזמן מלחמת העולם הראשונה. זכרה שהזקנים סיפרו על כך. הבנו גם שהאבוריג'ינים מזדהים עם הפלשתינאים, כעם שאדמתו נלקחה ממנו בכוח, ואנחנו עשויים להיתקל בהתנגדויות על רקע פוליטי, דבר שלא חווינו אותו כלל באוסטרליה עד כה.

בערב קיבלנו הודעה ממרתה, שבעלה נפצע קשה, והוטס על ידי "פרויקט הרופאים המוטסים" (Royal Flying Doctors), לבית החולים באליס ספרינג. מכאן והלאה ההתכתבות בינינו הפכה להיות משפחתית תומכת, ואנחנו מלווים מרחוק את החלמתו.

הבנו שיהיה לנו מאד קשה ליצור קשר ישירות עם אבוריג'ינים מקומיים. הזרות בשיח ובמנהגים רבה מידי. ב'יולרה' – העיירה המרכזת את שירותיי התיירות לאולורו, בדיוק נערך פסטיבל אבוריג'יני, והראל שהתיידד עם אחד מבעלי החנויות במקום, ביקש ממנו לקשר אותנו עם דמות מן המקומיים, אותה נוכל לראיין. כך הגענו לקולין ג'יימס ג'ונס.

קולין נראה ומדבר כמו איש לבן משכיל. אבל ככל שאנחנו מעמיקים בשיחה, אנחנו שומעים את הסבל, הקיפוח והבושה של דורות של אבוריג'ינים. הרקע של קולין הוא: אבוריג'יני, אנגלי ופולינזי. הסבים מצד אבא היו שייכים לשני עמים אבוריג'ינים, הסבתא הובאה ממחנה עבדים בטהיטי, משם היו האנגלים מביאים שפחות עבור הגברים האירופאים. הצד האירופי שבאבותיו, מתחיל מן העיר סטרדפורד און אבון, עירו של שקספיר באנגליה, שעברו לאוסטרליה ב 1854. הוא גדל בקהילה אבוריג'ינית, ובגיל 9 נלקח כמו הרבה ילדים בעלי חזות בהירה, למיסיון. שם הנזירות היקנו לילדים ידע בסיסי בשפה וחשבון, כדי שיוכלו לעבוד עבור אירופאים. הוא מספר שהאנגלים היו עוברים בקהילות, ואוספים/ חוטפים את הילדים הבהירים. הסבתא הייתה נוהגת לכסות בצבע חום את עורם של הילדים, כדי שלא ייחטפו.

רוצה לציין, ששמנו לב, שבאזורים אלו, לא משתמשים במלה אבוריג'ינים, זה איננו עוד "פוליטיקל קורקט", אלא משתמשים במלה: Indigenous. הסיבה לכך, כפי שקולין הסביר, שהמלה אבוריג'ינים משמשת לכ – 600-800 שבטים, שפות ודיאלקטים שונים שמפוזרים בכל רחבי היבשת. כל אחד יודע לאיזה שבט/ עם הוא שייך וגאה בכך. וכשמשתמשים במלה הכוללת אבוריג'ינים, מטשטשים את הייחוד של הזהות השונה. המלה  Indigenous רוצה להגיד פשוט, שאלו התושבים המקוריים של האזור, בעלי האדמה, שהיו שם לפני בוא האדם הלבן.

קולין נענה בשמחה לבקשתנו לראיינו, והזמין אותנו לחדרו במלון, שם הוא מתארח עם נכדתו הקטנה, מדיסין.  הילדה העירנית והנבונה, רק בת 8, נראית לגמרי אבוריג'ינית כהת עור, אך מתנהגת כליידי בריטית.  קולין גר בד"כ בקווינסלנד, ונמצא כאן לרגל הפסטיבל, כדי להציג ולמכור את ציוריו. קולין, למד לצייר את הציור המסורתי מסבו, והוא מראה בגאווה ציור שמכר ללקוח אירופי בארבעים אלף דולר. קולין עבד שנים רבות בכל עבודה קשה, שימש גם כעובד סוציאלי שעבד עם אבוריג'ינים במסגרת בתי כלא (2% מן האוכלוסייה ו 40% מאוכלוסיית בתי הכלא). בשנים האחרונות הוא מרצה באוניברסיטאות ברחבי העולם אודות ההיסטוריה והבעיה של האבוריג'ינים.

קולין* רואה בעבודתו שליחות, הוא קיבל על עצמו להסביר את הסיפור של האבוריג'ינים, כשהוא מתבסס על חומרים שחקר וליקט נוסף על סיפורו האישי, ואנחנו כאן קצת שליחים שלו. הוא מספר שכשהאירופאים החלו להתיישב, הם הגדירו את התושבים הילידים, כmonkeys  tailless  – קופים מחוסרי זנב. באופן כזה, כשאין מתייחסים אליהם כבני אדם, אלא כסוג של קופי אדם, יותר קל היה באופן מצפוני, לקחת מהם את האדמות, לפזר, להרוג, ולהשמיד אותם. אנשי מדע שונים הגדירו אותם כחוליה אחרונה בשרשרת הזנים הפרימאטים. רק ב 1967, האבוריג'ינים הוכרו כבני אדם, ואז גם הוכרו כאזרחים ולראשונה קיבלו זכויות: לפתוח חשבון בנק, להצביע בבחירות, להינשא, לעבוד, להוציא דרכון וכו'. אבל המציאות קשה מאד, הם אינם מתקבלים, מתקשים להשתלב בעבודה, מיואשים, שותים ורבים אינם מקבלים עוד את הסמכות של הזקנים, ומגורשים גם מן הקהילות.

פגישה עם קולין
עם קולין
עם קולין
עם קולין
היצירה של קולין
קולין ונכדתו מדיסין

השיחה עם קולין נמשכה עוד ועוד, וסיימה יום עמוס של חוויות אבוריג'יניות: ליד הסלע של אולורו,  והופעות ריקודים ומשחק, והרבה אמנות – במסגרת הפסטיבל. התיישבתי ליד אשה אבוריג'ינית שתינוק תלוי על שדיה. תוך ההנקה היא ציירה, ואני התבוננתי ולמדתי איך להשתמש במקלות וצבעים כדי לצייר בסגנון הנקודות המסורתית. זו היתה חווייה מדיטטיבית נפלאה.

הסיפור האבוריג'יני גדול וקשה להבנה. זוהי תרבות עשירה, מיסטית ומעניינת ביותר, ויחד עם זאת – בעיה חברתית לאומית קשה, שאיננה מראה סימני פתרון. הראל ואני מצפים להמשיך לחקור וללמוד את הנושא, באזורים אחרים בהם נבקר ברחבי היבשת.

הציור של קולין והציור שלי
הציור של קולין והציור שלי
אני מציירת ציור אבוריג'יני

*חומר נוסף (יוטיוב): Colin James Jones – History of Indigenous Australia

4 תגובות

  1. שחר הגיב:

    מעניין, ומעניינת גם האבולוציה של מערכת היחסים הפרטית שלכם עם הילידים האוסטרליים.

  2. מירה אציל הגיב:

    שרה אהובה. כמו תמיד- הכך דרך הפריזמה של אנשים!! מרגשת שאת😍תודה על השיתוף וברכות ליום הולדת שמח ומיוחד מתמיד. אוהבת. מירה

  3. עדי איוניר הגיב:

    מרתק עצוב וחשוב
    כמה עוורון ויוהרה אפיינו את הקולוניאליסטים
    וחלקם שולטים עד היום
    מרשים כמה אתם מעמיקים ומתחקים אחרי הסיפורים והרבדים הנסתרים
    המשיכו לחקור ומי יודע… אולי תביאו את השלום…

  4. ינאי איוניר הגיב:

    מפגש וחוויה מרתקים! נשמע שלא משעמם לכם לרגע…
    מאחל לכם שתמשיכו להנות ולבלות בהמשך הרפתקאותיכם.

סגור לתגובות.