ג'וסי, האבוריג'ינית שחזרה הביתה

Broome – Exmouth
ג'וסי, האבוריג'ינית שחזרה הביתה

ג'וסי, פט, לי-אן, ואישרה
ג'וסי, פט, לי-אן, ואישרה

את לי-אן ופט, פגשנו בדוכן של Tummi Factory, מפעל לייצור קוסמטיקה טבעית, בפסטיבל "כריש לוויתן" בעיר הצפונית מערבית Exmouth. ראינו דמויות אבוריג'יניות ופתחנו בשיחה. כעבור שעה, מצאנו את עצמנו מסבים במרפסת אחד הבתים ביישוב, עם חבורה שכללה את: ג'וסי, אשה אבוריג'ינית עם נוכחות כריזמטית, ומיד הבנו שהיא הדמות המרכזית. לידה ישב גבר לבן שהציג עצמו כבעלה השני. שמחנו לפגוש שוב את לי-אן, אשה עדינה רגשנית ודקה, שהציגה עצמה כאחותה המאמצת של ג'וסי. לידן ישבה פט – פטרישה, אשה אבוריג'ינית מבוגרת יותר, שכבר פגשנו קודם. פט, הוצגה כאחות של ג'וסי, שלאחר מכן התברר שאחות זה בעצם בת-דודה. ליד השולחן פגשנו גם את אישארה, אמנית בלונדית עם ראסטות, שהינה שותפה ביחד עם לי-אן במפעל הקוסמטיקה של ג'וסי. לידם בשקט ישב מתבונן, בעלה של לי-אן. הם לא ידעו עלינו מאומה, מלבד העובדה שאנחנו מתעניינים באבוריג'ינים – אבל חיכו לנו וקיבלו אותנו בשמחה גלויה. כששמעו שאנחנו מישראל, התרגשו במיוחד, כי התברר שג'וסי עומדת להגיע לישראל במסגרת משלחת אבוריג'ינית, לביקור לימודי, סמוך לאחר שובנו.

הראל ואני עוד לא הבנו בדיוק למה אנחנו כאן, וכבר נשאבנו ונסחפנו לתוך סיפורי החיים של האנשים הללו, ולתוך הדרך המיוחדת בה הסיפורים נשזרים זה בזה והופכים לסיפור משפחתי מיוחד.  הבנו שבלי שנתכוון לכך, אנחנו מתחילים להיות עדים לסיפורי חיים שהולכים ובונים את ההבנה שלנו לגבי "אנשי הבוש"- האבוריג'ינים שחיו בשטח הפתוח,  בשיטה של "היסטוריה מדוברת" (oral history). מתוך הניסיון המצטבר שלנו, אנחנו כבר מבינים שיש מושגים ופיסות היסטוריה שחוזרות על עצמן. למשל בסיפורים של הרבה אנשים חוזר המושג "stolen generation" המתייחס לילדים שנחטפו ממשפחותיהם וקהילותיהם בידי נציגי הממשל האוסטרלי, הועברו בדרך כלל לבתי ספר של המיסיון כדי להכשירם לעבוד עבור משפחות לבנות. כל הדור הזה, איבד כל קשר עם משפחותיהם ותרבותם. אבל הסיפורים האינדיבידואלים, הם שמכניסים את הצבע והמורכבות לדרמה הענקית הזו.

ילדים במיסיון
ילדים במיסיון
ילדים חטופים
ילדים חטופים
ילדים שנחטפו מועמדים למסירה
ילדים שנחטפו מועמדים למסירה

ג'וסי שמעה שהיא נולדה לאמה ב"בוש" (בשטח של הקהילה), מתחת לעץ, אבל היא אינה זוכרת מאומה, כי בגיל שבועיים נמסרה למשפחתה הלבנה של לי-אן, בעיר הצפונית קראתה. שם גדלה כל חייה כאחות לכל דבר לילדיהם הביולוגיים והמאומצים האחרים של הוריה. לי-אן מספרת, שאמה  השתוקקה תמיד שיהיו לה 15 ילדים. אבל היו לה משלה רק שלושה, לכן החלה לאמץ כל מיני ילדים: ילדים שחורים, נכים, רגילים… לי- אן,  המבוגרת במספר שנים מג'וסי, מספרת שהוריה לא ידעו שג'וסי נחטפה, היא נמסרה להם על ידי הרווחה, כילדה שנמצאה בשטח במצב של תת-תזונה, על מנת להבריא אותה מספר שבועות, לפני העברתה למיסיון. אבל ההורים חובבי הילדים, התאהבו בתינוקת וביקשו לאמץ ולגדל אותה בביתם. הסיפור מספר, שפט, בת הדודה, גילתה את הילדה וחיברה אותה למשפחה. רגעים של מתח מהול בכאב ובהומור היו כשג'וסי סיפרה כיצד לראשונה, כשהיא בת 11, נלקחה על ידי אנשי הרווחה מביתה בעיר, לביקור משפחתי. המשפחה והקהילה, כמו מרבית הקהילות, נעקרו מאדמתם והועברו לעבודה ב station, הלא הן החוות לגידול צאן ובקר. הילדה הכהה, בעלת ההתנהגות העירונית אירופית, יורדת מן המכונית עם מזוודה קטנה, וצריכה לשירותים. היא איננה מסוגלת לדבר עם איש, למרות שהיא מבינה שהם ההורים והאחים שלה, אבל אינה דוברת את שפתם. הם מראים לה: 'שם', והיא חושבת שתכף תגיע לבית שימוש, עם אסלה ומים…  ופתאום היא מבינה ש'שם', זה בשטח. והיא בוכה ורוצה לברוח, אבל העובדת הסוציאלית נסעה והיא נשארה שם, עד שיבואו כעבור שבועיים של חופשה לקחת אותה חזרה למשפחתה המאמצת. כעבור מספר ימים, כך היא מספרת, היא מבינה שיש לה סבא וסבתא זקנים, שנמצאים שם באיזה מבנה, והמפגש איתם מרכך את החוויה ומתחיל להפגיש אותה עם מה שיהפוך בבגרות לעיסוק ומקצוע. היא מבינה שהם עוסקים בריפוי בשיטות של ה"בוש" וכשהיא מתבגרת היא חוזרת ולומדת כיצד להשתמש בחומרים הטבעיים המסורתיים ומקימה מפעל קוסמטיקה מחומרים המבוססים על ידע אבוריג'יני עתיק שעבר מדור לדור.

הקשר שלנו עם ג'וסי, ממשיך כעבור שבועיים, כשקבענו להיפגש בעיר ברום. בעוד אנחנו מטיילים להנאתנו על כר דשא נרחב לאורכו של צוק מרהיב מעל חוף הים, אנחנו רואים הכנות לכינוס העומד להתחיל מחר, כשהנושא הוא: "Native Title". הדוקומנטריסט שבהראל מיד מתעורר ומרחרח נושא מעניין לכתבה ואני מריחה סיפור. מתוך שיחות עם אנשים שונים, כולם עסוקים וממהרים, אנחנו לומדים שזהו כינוס העוסק בחוק הנותן הכרה בזכויות ובאינטרסים של העמים הילידים הלא הם האבוריג'ינים )ומיעוט ילידי נוסף שנקרא Torres Strait Islanders  מקבוצת איים בצפון מזרח היבשת), על האדמה בה חיו אלפי שנים. על פי חוק זה הילידים אמורים להביא ראיות לכך שישבו דורות רבים על האדמות, בהם נחפרו מאות מכרות ענק על ידי יזמים אירופיים שפלשו ליבשת. אם הילידים מסוגלים להוכיח בעלות, בעלי המכרות אמורים לפצות אותם כספית. כינוס כלל אוסטרלי זה, המתקיים מידי שנה במקום אחר, מפגיש נציגי ממשלה, נציגי בעלי המכרות, ונציגים מן השבטים האבוריג'ינים מכל רחבי היבשת – כדי לדון בנושא הסבוך הזה.

ג'וסי ושרה בשיחה ערה
ג'וסי ושרה בשיחה ערה
ג'וסי, שרה והראל
ג'וסי, שרה והראל

נפגשנו שוב, בשמחה וחיבוקים עם ג'וסי, בפאב החשוך בבית המלון בו היא מתגוררת, אחרי שנהגה במכוניתה קרוב ל- 1000 ק"מ מעיר מגוריה עד ברום. מתברר שידידתנו משמשת כראש הפדרציה ואחת הנציגים של השבט אליו היא משתייכת, ואמנם הגיעה לעיר כדי להשתתף ולהתדיין בכינוס.

משהו נדבק בינינו, והשיחה זרמה כהמשך טבעי לשיחה שהחלה ב Exmouth, רק הפעם היינו רק עם ג'וסי. "כשחזרתי לשבט…" חזרה והזכירה מספר פעמים. והרי היא גדלה כילדה לבנה, אני חושבת לעצמי, מה קורה עם הזהות, ואת מי היא מייצגת…
בנישואיה הראשונים, ג'וסי נישאת לגבר לבן, נולדים להם ארבעה ילדים, אבל הבחור שותה ואינו יציב והוא נעלם מחייהם. יום אחד פורצת שריפה בביתם, הילדים צעירים והיא לבד. האמא הביולוגית מן ה'בוש', שבינתיים עברה לגור בקהילה אבוריג'ינית בעיר קראתה, אומרת לה "בואי אלינו", והיא באה עם ארבעה ילדים צעירים. כאן מתחילים חייה כאבוריג'ינית, אבל עם חינוך ואמביציות של לבנה. כשהיא מספרת את  סיפורי אבותיה, היא מזוהה לגמרי, כואבת את סבלם, ואוהבת את הסיפורים המסורתיים.

משוחחות בפאב
משוחחות בפאב

אני רואה את שרשרת הסיפורים שמסופרים לנו על ידי אנשים שונים, כמו סדרת טלוויזיה, כשכל שיחה עם אדם נוסף, מוסיפה עוד פרט וצבע ועומק לסיפור הכללי שנשמע בינתיים כך: יושבים להם מזה 40.000 שנים מאות עמים ילידים ברחבי היבשת, כשלכל עם שפה משלו ואזור טריטוריאלי שבתוכו הוא נודד ממקום למקום. ולפתע, לפני כמאתיים שנה מופיעים הפסטורליסטים ומקימים חוות (stations) לגידול צאן ובקר, בכל מקום בו קיימים מקורות מים ואדמות מתאימות. הממשל "מנקה" בצורות שונות את האזורים הללו מן התושבים הילידים, ולא מכיר בהם כבני אדם בעלי זכויות כל שהן. חלק מן הילידים, נשארים לעבוד עבור הפסטורליסטים הללו, ללא שכר או זכויות. כעבור עשרות שנים נוספות, מגיעים יזמי המכרות, ושוב הם מעסיקים חלק מן הילידים, ללא שכר, והממשל מגרש את הנותרים לעבר שמורות סגורות, ונאסר עליהם להתגורר בערים. לקראת 1967 כשיוצא חוק המכיר באבוריג'ינים כאזרחים, ולכן כזכאים לזכויות אזרח, כולל שכר עבור עבודה – רוב בעלי המכרות מפטרים אותם, והם נותרים ללא עיסוק והכנסה. רבים מתגלגלים לשוליי הערים, שותים בחבורות והופכים מכורים לאלכוהול, הם וילדיהם.

גברים אבוריגינים אזוקים
גברים אבוריגינים אזוקים

מתחילים לכבות את האורות של הפאב. למרות שהשעה רק תשע בערב, אנחנו הלקוחות האחרונים – ככה זה באוסטרליה. הברמנית הגרמנייה הצעירה שמתחילה להפוך כיסאות מסכימה לצלם אותנו. ג'וסי ואנחנו נפרדים בחום ומתאמים את פגישתנו הבאה באוקטובר בישראל.

נפרדים מג'וסי
נפרדים מג'וסי

3 תגובות Add yours

  1. מירה אציל הגיב:

    וואו! גם טיול וגם מחקר אנרופולוגי-אנושי-היסטורי מן המעלה הראשונה!
    כשזה מגיע ליחסי "אני-אתה" אין עליך שרה! בובריאנית אמיתית!!!
    אוהבת אותך המון יקרה לי
    מירה

  2. דורון דיאמנט הגיב:

    שרה, הכתיבה שלך סוחפת וקולעת, כל פעם שאני קורא כאילו אני חי ונמצא שם אתכם. זה תיעוד מסע נדיר שעצתי לך להפוך לספר קטן.

  3. עדי איוניר הגיב:

    אכן מרתקת הכתיבה שלך שרה ומפליאה ביכולת החקר והצורך להבין את הנושא.
    מסתבר שאין עם, יהיה נאור וצדיק כאשר יהיה שאין לו סיפורים אפלים בעברו ואף בהווה שלו
    אכן אנחנו בחברה טובה…

כתיבת תגובה