17.8.17– טרום מסע
המסע שלנו למעשה התחיל כבר לפני כמה חודשים, אולי חצי שנה, אצל כל אחד מאיתנו בנפרד ובשיחות ביני לבין הראל. בהדרגה החלה להיווצר ממקום לא -מודע, התפתחות של קרחון, שפתאום איזה זיז קטן ממנו הזדקר מעל פני השטח. הדברים הראשונים שצפו היו שברי תמונות: מכונית וואן, אוסטרליה, ראיתי שולחן קטן מול הטבע ואני כותבת, ראיתי מפעם לפעם ג'יפים במרחבי המדבר, ראיתי יעד מעורפל המצפה להתמלא. ידעתי שאנחנו בשלים לעשות זאת יחד, ולעמוד נוכח מכשולים מסוגים צפויים ובלתי צפויים שיצופו.
על המסך הפנימי של כל אחד מאיתנו, מתחילה לבצבץ איזו תמונה, עדיין מאד מטושטשת, אבל יש גם מסך משותף, עליו אנחנו זורקים את הפנטזיות של כל אחד מאתנו עבור השני ועבור המשותף. אני למשל התחלתי לראות בימים האחרונים את הראל בודק אפשרות של פתיחת קו טיולי ג'יפים מישראל. יוצא כאן קשרים, בודק מסלולים, ומתווה משהו חדש לקהל ישראלי.
הראל בירדן, החגים מאחורי גבי, הספירה לאחור החלה. כמה ימים זה מן ה 13.10.17 ועד ה 18.12.17 חודשיים ועוד 5 ימים, שהם 65 ימים. אפשר לומר שההכנות של הראל ושלי למסע מאד סוערות, שוב אתגר גדול למזג את הרצונות והטעמים שלנו.
התעוררה דרמה סביב "לוגו". הראל רואה בדמיונו כיתוביות על חולצות, על ג'יפים – ואני ברגע הראשון נבהלת. הכל אצלו בגדול, עם פרסום, מושקע עד הפרטים הקטנים. ואני – תנו לי להיות בפרטיות שלי, בשביל מה צריך לפרסם, לא לנקר עיניים, לא כל העולם צריך לדעת. אבל אני נושמת, נשארת עם הרעיון של כיתובית. טוב לא על חולצה אבל על הג'יפ. הראל מיד רואה מה צריך להיות שם – ציור של מפת אוסטרליה עם כל המסלול עליה, תמונה שלנו עם ג'יפ וקרוון, כמובן כל כתובות האתרים והפייסבוק, והלוגו של 4X4, ובוודאי צריך קנגורו. אני מבוהלת מן הריבוי, הסכנה לקיטש, הפרסום, המוחצנות. אני לאט, לבדוק שוב ושוב, הוא מהר, עכשיו. הכל בנוי בראש בגשטלט שלם, גשטלט שלא תמיד מובן לי, אלא שאני כבר יודעת שלבסוף יוצא משהו טוב, שלם, נכון. בדרך כלל אני מתעלמת, אבל כאשר זה קשור גם אלי, אני נעשית פעילה, לפעמים נלחמת, פה ושם פוגעת, ביקורתית על הטעם, הפשטנות… ולבסוף, אחרי הצעקות והאמוציות, תחת ידיה של הגרפיקאית, יוצא מוצר יפה, באמת מדוייק, מן סינטיזה של שנינו. כמו היחסים שלנו. כמו שאנחנו שוכבים במטה משולבים זה בזה, כשכבר אי אפשר לדעת מהו הכתף שלו, והיד שלי, והברך שלו, וכף הרגל שלי. כשאנו עץ משורג שגדל זה לתוך זו, ובמהלך זה הרקמות התאחדו לרקמה אחת. פה ושם התהליך הזה מביא כאב, בגוף זה כבר לא כואב כלל. אפשר לשכב משולבים ומקושרים זה בזו זמן ארוך בלי להרגיש שום אי נוחות או כאב. הכל רוגע.
ואז עניין מסיבת הפרידה. שוב אני בולעת את הרוק, לשם מה צריך את זה, ולמה עד כדי כך לפרסם, ולמה להזמין כל אדם שאתה פוגש. טוב, מילא, אולי נעשה בית פתוח, ובמשך ערב ארוך אנשים יבואו וילכו. לא, הראל רואה בחזונו מסיבה, שמח, מוזיקה, אולי שרים ורוקדים, המוני אנשים, אם לא ייכנסו בבית כי צפוף, אין בעיה, ניקח אולם. שמוליק כבר הציע לו מקום כזה. למה לא לעשות טוב לאנשים, הוא יגיד, כולם אוהבים מסיבות ולשמוח. אנשים מצפים לזה, הוא יגיד, למה צריך להיות כבד? עדיין המאבק הזה פתוח, אנשים כבר הוזמנו, יש תאריך, אבל המלחמה עוד פתוחה. וכל מאבק כזה הוא מאבק על דמות יחסינו, ומכאן על דמות כל אחד מאתנו, וחוזר חלילה, מאבק על מה שאנחנו מביאים לעולם, לסביבה, חברים, חברות שלי, משפחה, אנשים אחרים שמושפעים מאתנו.
והמסע עצמו – הראל שם אצבע על כל פרט ופרט. עושה דוקטוראט על קרוונים וג'יפים, על מסלולים ומקומות עניין. משתמש במדריכים מקצועיים, אינטרנט, מתכתב עם עשרות אנשים ברחבי העולם על אין סוף ההיבטים שמסע כזה כולל. אנחנו נודדים ומראיינים אין סוף אנשים שעברו מסע דומה. כל אחד מספר על מסע אחר לגמרי. כמובן שסגנונות המסעות שאני נדלקת מהם, שונים לגמרי מאלה שהראל נדלק. הראל רוצה לסגור מראש כל יום, כל פרט, רוצה לראות מפה מדויקת של המסלול, גוער במדריך אביתר שאינו די מדייק, שאינו כולל שם של אתר מעניין או תופעת טבע ששמענו עליה ממישהו. אני שטה… לא צריך לדעת מראש כל פרט… תוך כדי נסיעה נפגוש אנשים ונתכנן את ההמשך…יהיה בסדר… כמובן שאני סומכת על הראל שלא יהיה פרט מחוץ לטווח הראיה מראש שלו, שהוא יחמיץ, ואז אני יכולה להרשות לעצמי לשוט ולשוטט בספירות אחרות. לפחות על זה הסכמנו, שלא איכפת לי איזה מסלול ייבחר, אני אחריו וכל דבר יתאים לי, במילא אין לי עניין רב באתרים או נופים ספציפיים.
הראש שלו לש ומעבד בכל יום 100 רעיונות, תשובות, אינפורמציות שהם חומרי הבניה של הטיול שלנו : ראיונות שאנו עורכים עם כל האנשים שעשו מסע דומה באוסטרליה, קורס צילום, קורס עזרה ראשונה, טלפון לוויאני, התכתבויות עם מלא חברות בענייני הרכבים, ציודים, מפות, טכנולוגיה, ביטוחים – עוסק באין סוף פרטים שהולכים ומתגבשים כשאנחנו ביחד, לכלל מצבי צבירה מוצקים וקיימים. אני במקביל מתחילה לכתוב לעצמי בכתיבה אסוציאטיבית, מחשבות על משמעות המסע, טעמו, מטרותיו. בשלב ההוא, קשה לי לצאת לדרך בלי לאחוז באיזו ידיעה שתהפוך את הטיול, למסע, שהוא מעבר לאנשים שיוצאים לטייל.
בשלב כל שהוא אני נרגעת, כשאני מתחילה לחשוב על אפשרות לחקור את המצב הקיומי של זוג מטייל ולערוך מעין מחקר נרטיבי על הנושא. כהקדמה לעניין, אני מבקשת מחברתי עמיה, שהיא סופרת וחוקרת ידועת שם במחקרים נרטיבים, לראיין אותנו, כזוג מטייל.
עמיה ביקשה שכל אחד מאתנו יכתוב לעצמו:
חלומות – שלושה דברים טובים שאנחנו רוצים להוציא מן הטיול
דאגות וחששות – ושלש דאגות או חרדות שיש לנו לגבי הטיול
(הראיון כולו מוקלט)
החלומות של הראל היו: לנסוע במדבריות במרכז היבשת עם קבוצה של ג'יפאים, לחוות משחקי טניס, ולנפנף בדגל ישראל, ולהיות בקשר עם אנשים מקומיים, למשל ללמוד על אבוריג'ינים.
אני, חלומותיי היו: לרדת מן העולם, להתנתק מכל מה שמוכר ורגיל, כמו שנזירים עושים כשהם פורשים מן העולם. חשבתי שאולי אקח איתי רק שני זוגות מכנסיים ושלושה טי שירטס. העיקר, לא להביא לשם את עצמי המוכרת.
החלום השני כך אמרתי, היה להוציא ספר שמתבונן וחוקר זוגיות בתנאים של צפיפות, והחלום השלישי היה להוציא תוצר משותף עם הראל בצורת סרט שיביא לידי ביטוי איזו תימה מן הטיול. סרט שנע בין המיקרו למקרו, בין היחסים שלנו לבין העולם בחוץ.
החששות של הראל היו ברמה הפרקטית, קשיים טכניים, מסלול, בריאות, מכונאות, מפגש עם אוכלוסיות זרות, עם הבלתי נודע.
החששות שלי היו בתחום היחסים, אני חוששת שנתקשה לתת הכרה ולגיטימיות אחד לצרכים ולאחרות של השני.
כנראה שאיך שהסתיים הראיון, גנזתי אותו, כלומר את התשובות, והן נמחקו מן התודעה המודעת.
1.12.17 – מסיבת פרידה:
מזמינים חברים אישיים של שנינו, חברים לג'יפים, חברים מן הכתה, חברים מן ההתנדבויות, חברים מן הים והפרלמנט שירד ליבשה. אנחנו מציגים מצגת של המסע המתוכנן, שהכין נכדי רותם. אביתר העוזר שלנו בתכנון הטיול מסביר, חברים מברכים ואני נושאת דברי פרידה:
דברי פרידה
שואלים אותנו אם אנחנו יוצאים למסע לבד, לכאורה התשובה היא, כן, אבל באמת – אנחנו יוצאים למסע עם המון אנשים, חלקם יודעים על כך, וחלקם עדיין לא, וגם אנחנו עוד לא יודעים אותם. הדבר הזה מתברר לי במסע המורכב של ההכנות למסע, ומגיע ממש לפיצוץ, בתהליך הפרידות שאנחנו עורכים בשבועות האחרונים.
אז אני רוצה לדבר על החברים שלנו למסע – אני חושבת שראיינו עשרות אנשים, חלקם באופן מסודר או ספונטני, שסיפרו לנו על המסעות שלהם.
אחר כך, עוד עשרות אנשים, ללא הגזמה, הפכו לחלק מן ה"חלוץ" כך היו קוראים בבני עקיבא, התנועה שלי, לאלו שיצאו לפני המחנות להכין את השטח לקבל את החניכים, ולבנות להם מחנה מושלם. אלו מלאכי שרת, שעזרו ועוזרים כל הזמן באופן מוחשי, בלקנות קרוון, כמו מאיר מסידני, לבנות את הטיול, כמו אביתר, לבנות את המצגת להערב, כמו, נכדי רותם, ילד הבר מצווה, וחברים שפותחים בפנינו את מכריהם שם, ואלו שקושרים אותנו עם קבוצות ג'יפאים, ועבודה התנדבותית, באוסטרליה… אינני מגזימה, עשרות אנשים, עוזרים ומלווים לאורך מסע ההכנה מתוך נדיבות, התלהבות ושמחה.
ועכשיו – מסעות הפרידות – וכל יום בשבועיים האחרונים, אנחנו נפרדים מעוד אדם, קבוצה, צוות – והיום, אתם, חברינו – מגלים לנו פאן נוסף על המשמעות העמוקה של המסע –
מאז שאנחנו מדברים ומשתפים את חברינו בסיפור המסע שלנו, אני מבינה שזה יוצר איזו התעוררות בכל שומע. אני רואה שהעיניים נעשות מזוגגות, הדמיון מתחיל לפעול, צפות תמונות ממסעות קודמים, ושאלות כמו: ומה עם המסעות שלי, ולאו דווקא מדובר במסעות גיאוגרפיים, גם מסעות פנימה הם מסעות – נקודות צומת בחיים, העזה לקבל החלטות קשות…, ובלבד שיש תנועה, קדימה, לזוז מן המוכר, להתנסות, לחקור, להסתקרן, לגעת בדברים חדשים.
ובפרידות האלה, אנחנו יודעים שאנחנו לוקחים אתנו לא רק את הברכות שלכם, אלא גם את החלומות שלכם, ונותנים להם להיות לנו להשראה.
כתיבה במטוס בדרך לאוסטרליה – 26.12.17
איפה הספר?
במסגרת השחרור מהיצמדות לחפצים והרגלים, הבנתי שאני צריכה לוותר על ספרים – כריכה ונייר וריח עץ ודבק, ולעבור לספרים דיגיטליים. כל הנושא לגמרי חדש בשבילי, והתנפלתי על הלמידה שלו בכל התשוקה. עמיה, חברתי עודדה אותי על סמך ניסיונה עם הקינדל בעת נסיעותיה. מירה חברתי העבירה מיד אינפורמציה שימושית על האפשרות לשאול ספרים דיגיטליים בספריה העירונית, מה שדחף אותי ביום האחרון לפני נסיעתי, להירשם לספריה ברמת אביב ג', ולקבל כרטיס חבר, שם משתמש וסיסמא. דבר ראשון קניתי מכשיר לקריאה, ורסיה של קינדל, שמהר מאד הוכיח עצמו מיותר, בינתיים, כי יותר נעים ופשוט להוריד ספרים ולקרא בסמרטפון. אחר כך התחלתי להשתלט על חנויות וספריות של ספרים דיגיטליים. גיליתי שני מקורות נפלאים בעברית, "מנדלי מוכר ספרים", ו"עברית", וכבר גמאתי בצמא כמות של ספרים, מן הקלסיקה, וזמנינו. הכי נהניתי עד כה מספר שנקרא: "האדון שנפל לים" מאת הרברט קלייד לואיס, על איש שהתחלק על כתם שמן על הסיפון, ונפל לים, ומשם מתבונן ומהרהר. בתחילה נדמה לו שנוסעי הספינה יבחינו בהעדרו, ויחפשו אחריו, אך מתברר שכל אחד מהם, מן הקברניט ועד הילד שאהב לשחק איתו, עסוקים בעצמם, והוא, מסתבר אינו בתודעת איש. וכך, בהיותו צף בים, מרגע לרגע הוא מתפרק מבגדיו, מן החפצים שהיו עליו, ממחשבותיו המהוגנות כג'נטלמן, איש עסקים, נשוי ואב למופת. מתפרק מכל מה שהיה הזהות והדימוי שלו כאדם מהוגן, מאופק, נאמן וחביב. האם זה גם גורלנו? להישכח מתודעת מכרינו? אין ספק שההתערטלות מן הזהות הקונסנסואלית שלנו, גם זה חלק ממסע.
זה מזכיר לי שיש להראל ולי דיון לא פשוט בעניין השיתוף הציבורי בבלוג זה, וביתר הרשתות. אמנם יש לי אתר, ופייסבוק, ואפילו בלוג משלי באתר "פסיכולוגיה עברית" (פסיכו-בלוגיה), אבל אינני פעילה בהם מלבד בעניינים מקצועיים. בדרך כלל אני אדם פרטי, ואוהבת את האנונימיות. לפני 7 שנים שהיתי לבדי 3 חודשים באסיה, הייתי שיכורה מן ההרגשה שרוב הזמן אף אחד, אפילו ילדיי, לא בדיוק ידעו היכן אני, ויכולתי להסתגר להנאתי בבית על שפת נהר ליד לואנג פרבאנג בלאוס, לכתוב, להרהר ולשחות. אבל הראל לכל מקום לוקח איתו את כל ידידיו, מיודעיו ובני משפחתו. לא ייתן להם לשכוח אותו לרגע, אולי כדי שלא יקרה לו מה שקרה לידידנו "ב"האדון שנפל לים". בחיים שלפני הראל, אם הייתי נופלת לים, היה לוקח שבועיים בכלל לדעת שהייתי בים, ולא היה ברור באיזה ים. אבל בחיים עם הראל, זה ממש לא יכול לקרות.
ובכן, אם לחזור לספר הדיגיטלי, כל אחד ממכריי אוהביי הקריאה, שסיפרתי לו שעברתי לקריאה במכשיר, העווה את פיו, מצמץ בגועל נפש ואמר: "איך אפשר לקרא במכשיר, בחיים לא אוכל לוותר על המגע עם ספר ביד, לשמוע את אוושת הדפים ולהריח… איך אפשר ללכת לישון עם מכשיר…" גם אני אמרתי כך, אבל זה כיף ללכת לישון עם המכשיר, כשאני שוכבת על הבטן ויכולה לגעת באצבע קלילה על המסך, כמו משק כנפי פרפר והדפים עוברים. ואיזה סיפוק זה שהם עוברים כל כך מהר, ואני עפה על הספר.
אני מנסה לחקור איך קריאת ספר שונה מקריאה במכשיר. מכשיר זה מילה לא יפה, עושה אי צדק עם חוויית הקריאה. לספר רגיל לא היינו קוראים 'מכשיר לקריאה' למרות שזה אמנם תפקודו. אני לא יכולה לקרא לזה קינדל, או שם מסחרי אחר, כי אינני קוראת מתוך זה. אולי הכי נכון להגיד :"אני קוראת מתוך כף ידי". אוצרות תרבות שלימים, חיבורים שהגו כל ההוגים, הסופרים והמשוררים… הכל בכף ידי. האין זה נפלא? רק לחשוב על זה מעורר בי התרוממות רוח. אני מהרהרת בכך שספר מודפס, הוא תמיד יחידה שעומדת בפני עצמה, ארוזה בכריכתה, כפותה בתוך הדפים. אין שום דבר אישי בספר, אפילו אם תתחבקי עם זה כל הלילה, לבסוף בדיוק אותו ספר, יגיע לכל החנויות והספריות בעולם, באנונימיות שלו. ואילו אני אגע באותיות, אגדיל ואקטין, אקרא ברוחב ובאורך, ברקע בהיר או כהה, ועוד מעט גם אלמד לסמן ולהוציא קטעים יקרים במיוחד. וככל שהוא פרסונלי, ממש בכף ידי, בתוך החפץ הכי קרוב לגופי רוב שעות היום, יחד עם זאת הוא זמני ומתפוגג. אינני מתכוונת להיות רכושנית לספרים הדיגיטליים, כפי שאני רכושנית לספרים בספריה שבביתי. גם אם קניתי את הספר, ב 25 או 35 שקלים, אגמא אותו לקרבי כמו כוס קפה איכותית, ואמשיך להתבשם מן הארומה ללא החומר. חוויה בודהיסטית של נון אטצ'מנט במיטבה.
אני רואה שאני המושב היחידי המואר במטוס. כולם ישנים, כולל הצוות. אין כל תנועה, חוץ מאצבעותיי. מתנגן לי השיר מימי ילדותי שאני שרה לנכדיי: 'דוגית שטה מפרשיה שניים ומלחיה נרדמו כולם, אם לא ייעורו כל מלחיה, איך אז תגיע הדוגית לחוף'. אתפלל שכל מלחי ומלאכי הספינה שלי ערים ושומרים עלי, אבל ליתר בטחון, אקרא את תפילת הדרך מן הכריכה הנפלאה שקיבלתי מחברתי נעמי, אותה אני נושאת כקמע במסע.
שבוע ה relocation שלנו בסידני – מפרך, וכבר הפגיש אותנו עם כל החוזקות שלנו כזוג, וגם החולשות. הכל תיקתק כמו מסדר צבאי: נפתח חשבון בנק אוסטרלי, הועברו כספים, ניפגשנו עם פרנק, בעל הטויוטה שמסר לנו את הרכב שלו בהקלה גדולה, עקב מצב בריאותו הטרמינלי. העברנו על שמנו את הלנדקרוזר הענק, אותו קנינו מראש בעזרתו של מאיר, ידידנו המופלא. סיימנו את עסקת רכישת הקרוון, וקיבלנו הסברים על תפקודו, ועוד מלא סידורים קטנים וגדולים: חברות ביטוח, מפות, ובין לבין מתפעמים מסידני היפה שבערים.
בשמחה הצטרפנו למיליוני בני אדם, שהתכנסו ב 31 לדצמבר 2017 לאירוע ה pilgrimage של ערב קבלת השנה החדשה, שנת 2018. ההמונים, בני מינים וגזעים ושפות וצבעים גדשו את גדות הנהר והמפרצים, כבר 24 שעות קודם לזמן ה firework המסורתיים. האדם המודרני זקוק לטקסים פגאניים, וזהו טקס כזה במיטבו. התפעמנו מן הסדר המופתי, הארגון והצייתנות להוראות של המיליונים הללו.
ב 9 לינואר התייצבנו עם הג'יפ אצל דויד, הסוכן שדרכו רכשנו את הקרוון, כדי לשחרר את מה שיהיה ביתנו בשמונה החודשים הבאים. הגאטור שלנו, זה המודל, לבית המפעל JB. אחרי 10 דקות של אוריינטציה, לנהיגת רכב וקרוון נגרר, שג'ף הנער האסיסטנט עושה עם הראל, אנחנו לנפשנו. הראל כולו גוש מתוח, אני מבוהלת אבל רק צוחקת מרוב פחד, ה google map, נפתח, וכך אנחנו יוצאים גוררים את הקרוון, לכבישים עמוסי התנועה, בשעת השיא של לפנות ערב. נכנסת בפאניקה לתפקיד הנווטת, לא מבינה את הסימנים של ה GPS, גשם מתחיל לטפטף אנשים מתחילים להדליק אורות, אין לנו יעד מוגדר, רק כיוון, תוך כמה ימים נגיע למלבורן. ערימת החוברות של פארקים ברחבי היבשת, שהראל אסף בכפיתיות, רק מבלבלת אותנו, כי עוד לא למדנו את הסימנים: האם יש חשמל, מים, מקום לקרוונים גדולים, wifi, אוכל, אם מקבלים בעלי חיים, יש שירותים, מכבסה, עם תשלום או חופשי … איננו מבינים את הסימנים, אבל בחשיכה הרטובה אנחנו מגיעים לפארק הקרוונים הראשון שלנו בעיירה Berry. מעירים את השומר שמפנה אותנו לחלקה פנויה, ומיד מגלים שהתקע של חוט החשמל המצוי בתא הקרוון, אינו מתאים לשקע שלו יועד. מסתכלים כה וכה, ושכננו בקרוון הקרוב מזנק ומציע עזרתו באילתור הפתרון, פשוט לחתוך בסכין יפנית את השוליים המיותרים של התקע. שיעור ראשון באילתור, וחוויה ראשונה בטבע האוסטרלי של עזרה הדדית. איזו רווחה. מתכנסים בקרוון, בלי אוכל, בלי כלים, ובלי סדינים. למזלנו היו שמיכות בקרוון. בעזרת צעיף הודי שקיבלתי מאחותי, מאלתרים סדין, מתפוצצים מצחוק לשחרור המתח ונרדמים. לילה ראשון בקרוון שלנו.
שגרת חיי הנדודים בעצם מתחילה כאן, אבל בשלב זה אני עדיין לא יודעת: שייקחו לנו 8 חדשים להתרגל לשגרה הזאת, שבכל פעם ופעם, ההתמקמות במקום והיציאה יהיו מקור של מתח בינינו, וגם שיחד עם זה אני הולכת לאהוב כל כך את חיי הנדודים.
למה עושים בקרוון את כל האביזרים עדינים כל כך, כבר בפעם הראשונה שניסיתי לפתוח את החלון, עוד כשהיינו ב RV Connection הוא אתר הסוכנות של הקרוונים, כבר נשארו לי ביד החלקים המפורקים של המנגנון. הידיים העדינות שלי, שיודעות לטפל בכל מנגנון עדין של תכשיט, היו כידיו של פועל חווה מגושם מול המנגנונים העדינים והמסובכים של הקרוון. בכל פעם הייתי צריכה להכניס את עצמי למצב מדיטטיבי, כדי לפתוח ולסגור את הדלת הראשית, בלי שהמפתח ייתקע. לתפעל את המקלחת, לפתוח חלון ווילון, ולקח לי עוד חודשיים שלושה של אימון בלתי סבלני בעליל של הראל, כדי להיות מסוגלת לחבר את החיבורים החיצוניים למקורות המים, החשמל, והביוב של הפארקים בהם שהינו.
הראל מארגן מבחוץ את הקרוון, מנתק אותו מן החיבור לג'יפ, מעמיד אותו על גלגל החניה הקדמי, ומוריד ארבע רגליים, מייצב. ואני מארגנת מבפנים, משחררת את דלת השירותים מאחיזתה כדי שלא תעוף בנסיעה, שולפת את הקומקום החשמלי והטוסטר מן המחסן שמתחת למטה, מחזירה למתקן ייבוש הכלים את הצלחות השחורות ממקום מנוחתם במגירת הבגדים שלי, כדי שלא יקפצו בתלאות הדרך ובתוך 10 דקות, הקרוון הופך לבית. אבל זה הזמן, שכמעט תמיד, אני כבר שומעת שיחות של הראל עם שכנינו בפארק הקרוונים. מציעים עזרה, מתעניינים במסעותינו, מושיטים פנס או כלי עבודה… כאלה הם, וכזה הראל, בכל מקום שהוא עומד לרגע, מישהו יתחיל לדבר איתו.
ימים רבים, בפרט כשאנחנו בנקודות חוף, מיד אחרי הקמת הקרוון במקומו, אנחנו מזנקים ברגל או ברכב, להליכת חוף עם שקיעה. שם אנחנו נמסים לתוך העולם של הגילויים האינסופיים של סוגי צדפים ואלמוגים שנזרקו לחוף, בעלי חיים וצמחים בעלי צורות מוזרות והתנהלות שיוצרת יצירות אמנותיות על החוף.
אם היגענו לעיר, שוב נקפוץ לרכב, ישר למרכז המבקרים המקומי. נאסוף אינפורמציות וחומרים כתובים על האזור, מפות והמלצות ומשם קניות של אוכל וציודים נדרשים אחרים.
אחרי יום ארוך של נהיגה 400 או 500 ק"מ, או יום של הליכה בטבע, מלא שיחות, שירה, תכנונים ומפגשים – זו השעה המתוקה, שאנחנו מתכנסים בבית הקטן, מתנתקים מן העולם החיצוני, שולפים את המחשבים ששכבו מוגנים ומרופדים תחת השמיכה שעל המטה, וכותבים. השמש מתחילה לשקוע, קולות הפארק מתחילים לגווע, חוץ מן הקאקדו שצורחים דווקא בשעה זו.
יושבים במרחק 20 ס"מ זה מזה, הראל בצד הארוך של המושב, אני בצד הקצר של המושב, יש מקומות קבועים, בינינו ערימות המצלימות ומכשירים אחרים. אם לא אכלנו משהו בעיר, אנחנו מכינים לנו ארוחת ערב, מן החומרים הטריים שהבאנו מ Coles או Woolworth. אני מקלפת וחותכת, הראל צולה את נתח הכבש על מחבת הסטיקים המיוחד, מכין מרק ירקות של הבית, או ממציאים תבשילים מכל מה שיש. בכל לילה מחדש אנחנו אורגים את עטיפת הבית ומלבישים בה את עצמנו, עם ריחות האוכל, התפילות והברכות, הקישוטים הקטנים שאני מקפידה כל לילה להעמידם במקומם: עטיפת העור המהודרת של תפילת הדרך שקיבלתי מחברתי נעמי תעמוד בצד שלי של המטה ליד השעון המעורר המתקפל. ציפור הקיווי הצבעונית שקיבלנו משולמית ופול מאוקלנד, ניו זילנד, תטפס על חוט החשמל, הכרים בצורת לב אדום וכחול, שהכינו ילדינו במשותף לכל אחד מאיתנו, עם תמונותיהם והנכדים, ישכבו כל היום על המטה.
ואז מגיעה שעת היצירה. שנינו הולכים ומתאהבים בכתיבה. לבלוג, לפייסבוק, אני גם כותבת מכתבים אישיים. מקריאים אחד לשני, מעירים ומתקנים, המון שיחות על כתיבה. אני מרגישה שהסגנון הלירי שלי, עובר ומגיע לאנשים שלי, ולהרבה פחות אנשים לעומת הסגנון הישיר, הפשוט התיאורי והרגשי של הראל.
הצד הטכני של העברת החומרים לפרסום, בהתחלה מאד מסובך. כמעט בכל הפארקים שם אנחנו חונים, כלל אין wifi, כך שאנחנו לומדים להשתמש בנקודה חמה, וזה מתחיל לעבוד. בהרבה מן האזורים שאנחנו שוהים, כלל אין קליטה טלפונים, כך ששום דבר לא עובד, ואין ברירה אלא לצבור חומרים ולחכות למקום עם קליטה. אנחנו מזעיקים את עופר, האיש המוכשר שבנה עבורנו את הבלוג, והוא מקבל על עצמו את מלאכת העברת החומרים הכתובים והמצולמים והתקנתם בבלוג.
פעם בשבוע אני משוחחת עם אחותי אדר, החיה דרך קבע בהודו. השיחה עם אדר, זה ההרגל היחידי מחיי שלפני המסע, שהקפדתי להמשיך באדיקות. וכך זה נראה: לילה, הראל בין ערות לשינה, אני מצטנפת במושב שלי, לפעמים קופאת מקור, לפעמים מזיעה מגלים של חום הפולשים אלי מבחוץ, או מבפנים. כשאין כמעט קליטה טלפונית, אני מחפשת איזו זווית מדוייקת ומעקמת את כל גופי כדי לרכב על הגלים החוורים של מעט הקליטה האפשרית. בכל רגע הפרעות וניתוקים. אני מאד מתקשה לשמוע חלקים גדולים של השיחה, ומנסה להבין מתוך הקונטקסט. ובכל זאת, כל שבוע פגישה טלפונית לרוב של שעה עד שעתיים. השעון משתנה ממדינה למדינה, אבל אצלי זה תמיד לילה. נזהרת לא להרים את הקול מידי, כי השקט בפארק שמסביב חד, ולעיתים קרובות הקרוון השכן כמעט דבוק אלינו. אדר מלווה בשקיקה את המסע שלנו, נוסעת איתנו, אבל השיחה מתקיימת במישור הסובטילי (subtle) של המציאות. אחרי עדכון הדדי של משפט או שניים, השיחה זורמת לערוץ רוחני, שמפרק את חומרי המציאות ומתבונן או חוקר אותם דרך איזה מושג שמבטא חוויה: כנות, תלות, שחרור, ארעיות, נדודים, קשר, אמת… ותמיד זה זורם, ומעלה את החומרים הארציים של המסע, למרפסת שרואה את כל הנוף, כולל הנוף הקוסמי, האלוהי, ואת משמעות הפעולות וההוויות בהקשרים אלו. ובבקר הראל ישאל אותי על השיחה, ואני מספרת, מתארת, מתרגמת ומעבדת את זה חזרה באופן שמעשיר את היחידה שלנו.
הלילות מתוקים וקשה לשנינו להיפרד מן היום. הראל כותב, ומתקשר עם מאות ידידיו, רשימה ההולכת ומתארכת מיום ליום, ואני יושבת על ערימת חוברות התיירות שאספתי, מעיינת שוב בהמלצות של אבייתר מתוך הספר הגדול, או המלצות שהוא תורם במייל מפעם לפעם, שוקעת לתוך הגוגל, לומדת מה יש בסביבה, ובונה את האתרים ותכני המסע ליומיים שלושה הקרובים. יחד אנחנו בונים את היעדים הגדולים, מתכננים את המקומות בהם נחנה, וסופרים את מספר הקילומטרים בין נקודה לנקודה.
אבל גם המטה מתוקה, והחיבוקים נהדרים, ולהראל יש פנטזיה שכולם עומדים בחוץ סביב הקרוון ומוחאים לו כפיים.
הפארק המכושף – (אדלייד) 19.2.18
שגרת הכניסה לפארקים הפכה להיות משומנת: אני מתקשרת מן הדרך לפארק אחד או שניים מתוך האינטרנט או עשרות חוברות הפרסום המסתובבות בג'יפ, כשהראל נוהג. הם מאשרים, אני מנווטת, הראל מגיע לשער, אני עושה את הסידורים בקבלה, או אוספת את המפתחות מאיזו תיבה מוסתרת, אם זה אחרי שעות המשרד (שבדרך כלל נסגר בחמש), הראל מחנה את הקרוון בנסיעה לאחור, שזו משימה מאתגרת, במשבצת שנקבעה לנו או שבחרנו, אני מכוונת אותו בידי ובקריאות "ימינה שמאלה, כמעט, יופי, ישר, לא…", עד שזה עומד בדיוק בשורה. הראל מעמיד את הקרוון על רגליו, אני בודקת אם הוא עומד ישר באמצעות 'מבחן דלת השירותים', כלומר אם דלת ההזזה נוסעת, זה אומר שהקרוון עקום, אם היא עומדת – הקרוון מאוזן. הראל משחרר את החיבורים בין הקרוון לג'יפ, מחבר מחדש את הצינורות – מים, חשמל, יציאת מים אפורים (מן המטבח והמקלחת), אני משחררת את הכלים שהוכנסו למגירות לבל יקפצו עם הקרוון ויתנפצו לכל עבר, ומעמידה הכל על מקומו – ושגרת הכניסה לפארקים הולכת ומשתפרת ומתקצרת מפארק לפארק.
אבל דווקא ביום ששי האחרון, אחר שהראל נהג כמעט רצוף 350 ק"מ כדי להגיע לפני שבת, להתרחץ ולהתכונן ולהגיע לחב"דניק התורן שלנו בזמן, עם הכניסה לפארק, שהיה במרכזו של יער, עולם התדרים החל לפעול על פי חוקיות לא מוכרת. הייתי צריכה לנחש זאת מיד, כשעמדנו בשער בעוד אני מחפשת את תיבת המפתחות, מאיזה מקום צץ קשיש ובחיוך רחב מאד, גילה לי את מקום התיבה, וסיפר בתוך דקה כיצד נטש או ננטש מביתו, והרי הוא חי דרך קבע בפארק.
מרגע כניסתנו לקרוון, כל מערכות התקשורת קרסו כאילו נקלענו למשולש ברמודה. נקטע הקשר עם העולם, ואנחנו נשאבים לאיזו בולען ללא כל שליטה ואחיזה. הטלפונים הפסיקו לעבוד, הסימים והחיבורים האינטרנטיים – הכל מושתק בכל המכשירים. ניסינו לבדוק ב GPS, בgoogle maps, WAIS , כדי לדעת איך להגיע לחב"דניק – אף מכשיר לא הגיב. ניסינו להתקשר אחד לשני – נאדא, לטלפון החרום שהושאר במעטפה שקיבלנו –מת, אפילו ה WIFI הנייד שרכשנו בחברת טלסטרה, נותר כחתיכת פלסטיק ללא חיים. והרי עד לפני מספר דקות הכל עבד וניווטנו בטוחות עד כאן.
קרבת השכינה אל מול פני השבת, לא נתנה לנו לשקוע. התארגנו ויצאנו, ושוב בחוץ, המערכות עובדות – נשמנו לרווחה. בילינו ערב שבת מיוחד עם רב יוסי אנגל, שליח חב"ד באדלייד, ויונתן, מומחה בעל הישגים לאומיים באומנויות לחימה שגילה לפני מספר שנים את יהדותו, ומאז הוא כרוך אחרי רב יוסי, ומשמש יד ימינו. שלושה גברים ואישה מעבר לפרגוד, בתפילת שבת מליאת דבקות, בשירה וריקודים, וסעודה יהודית, עם סיפורים ודברי חכמה. מבושמים מיין ורוח טובה – מגיעים לשער הפארק. הוא אינו נפתח. אך מי אנחנו כי נלין, לאחר התרוממות רוח כזו. חנינו בחוץ וצעדנו לביתנו בקלילות ושמחה. בעוד אנחנו מתרווחים בקוביה שלנו, ומנתחים את מהלכי הערב, שנינו צופים נדהמים בשיירות של נמלים שמבלות איתנו בקרוון כבשלהן. הם נראות כנמלים ישראליות טיפוסיות, אבל אין להם שום כיוון, והן משוטטות בקבוצות לא גדולות בכל רחבי הקרוון. הראל מסתער כמו מתאבד שיעי, אני מנסה להתעלם, נו פה ושם מוחצת איזו נמלה באמונה שזו תהיה הנמלה האחרונה. אבל הן, כמעיין המתגבר. הקפנו את עצמנו בתפילות השבת סביב המיטה, כמעשה חוני המעגל, וכך נרדמנו.
"את שמה לב למשהו?" שואל אותי הראל כשאנחנו קמים בבקר. בטח, עונה – אין אף נמלה אחת בכל הקרוון. שנינו לא האמנו שזה סופי. שתיקת מערכות התקשורת נמשכת. אנחנו מתארגנים לצעוד למשרד ולמחות… אך דלת הקרוון לא נפתחת. שנינו נעולים בפנים, עושים את כל התנועות המוכרות, והדלת לא נענית. מצליחים להזעיק מישהו מן המשרד, כדי שיפתח מבחוץ – הגברת מן המשרד על הקלנועית, איננה מצליחה, ושוללת כל אפשרות להזמין מסגר או פורץ מנעולים. אני משחילה את עצמי דרך החלון ומזנקת החוצה, יוגה של שנים עושה משהו לגמישות הנחוצה במצבי חרום. הראל בפנים ואנחנו מנסים לפתוח משני הצדדים. מתחילים להתקבץ השכנים, ואז אנחנו מגלים שאנחנו בשכונה של מעין הומלסים, שגרים דרך קבע בפארק הזה שמוגדר כפארק הולידיי. הראל מעלה סברה שאולי העירייה משקמת אותם ככה, אבל ערימות האוספים והסמרטוטים סביב האוהלים שלהם, לא מרמזות על שיקום מוצלח. שכנינו הקרוב, שנראה שלא החליף בגדים בחודשים האחרונים, מעלה סברה שמישהו חיבל, הוא משאיל לי כסא פלסטיק כדי שגם הראל יוכל לחלץ עצמו מן הבית דרך החלון – שברגע הפך לנו לכלא. בכוחות משותפים ובלמידה יסודית כיצד עובד מנגנון הנעילה המתוחכם של הקרוון, אנחנו מצליחים לפתוח ולתקן את המנגנון.
תשושים מן המלחמות, מנסים לשתות את הקפה של הבקר, אבל אין מים. יוצאים החוצה ומגלים שמישהו סגר את המים. הראל פותח את החיבור לברז של הפארק, ומגלה מטמונים של נמלים בתוך הצינורות. את הלילה הבא בילינו בפארק אחר, והחיים חזרו למסלולם ללא הסבר או פשר.
עוד ערב ששי עם יהודים – הפעם בדרווין – 1.7.18
לקראת ערבי שבת, הגעגועים לקודש וליהודים – מתעוררים, כמו טעם הגפילטע פיש וריח מרק העוף של אמא. ואז, מאז אנחנו במרחבים המרוחקים של היבשת, הראל מתקשר לידידנו הרב יוסי, איש חב"ד RARA (חב"ד של איזורים כפריים), ותמיד יש לו איזו בשורה בצורת שם וטלפון של איש או אשה יהודים. כך היה גם בהגיענו לדרווין (Top End), קיבלנו את שמו של ירדן קלוסקי, כנראה היהודי היחידי בעיר ללא קהילה.
במרפסת הקומה החמישית של בית דירות מהודר באזור הבילויים ההומה של העיר, היו מסובים: המארח – ירדן, צעיר דינאמי, יאפי משהו, רופא שיניים, וחברתו החמודה J העומדת בפני לימודי עבודה סוציאלית; S, רופא וקצין במארינס האמריקאי, המוצב באזור עם יחידתו; R, פרופסור למשפטים מקליפורניה, המשמש כדיקן הפקולטה למשפטים באוניברסיטה של דרווין, ושני יהודים מישראל – אנחנו. וכולם יהודים שעשו מאמץ לבלות ערב שבת בחברת שכמותם. ירדן, הגיע עם ערימת מגשי פיצה, הקצין האמריקאי הביא חבילה גדולה של אוכל כשר שקיבל מצבא ארה"ב, כחייל יהודי, שכללה: חלות, בקבוקי יין לקידוש, גביע מוכסף מפלסטיק, נרות, גפילטע פיש, דג שימורי הרינג, עוגות שוקולד וחמוצים מ"בית השיטה"… ועל הכל מוטבע: "כשר".
בין רגע הפכתי את השולחן העמוס חבילות, לשולחן ערוך לקבלת שבת. הדלקתי נרות וברכתי, הראל קידש, רעש הבליינים מלמטה הלך וגבר, שותפים הזויים לדירה של ירדן, נכנסו ויצאו ושוטטו בחלל הדירה – אבל הבועה היהודית המוזרה הזו, הלכה והתהדקה והתגבשה. אני תוהה, מה מדביק את הנפשות האלה ביחד? ולמה זה נחוץ כל כך לכל אחד מאתנו, כאילו הבועה היתה מצבר חיוני להטענה נפשית? אולי זה איזה קוקטייל של הומור וחכמה עתיקה, אנרגיה עצבנית חסרת מנוחה, אינטליגציה עמוקה ששונאת שטחיות, תחושת אשמה וחובה לעזור לעולם, כשכל זה טובל בהיסטוריה רוויית סבל ותחושת עליונות ובדידות שהופכים אותנו למשפחה.
על הכתיבה
קראתי הבקר כתבה של אסתי אדיבי שושן, "מה לעשות, לא כולנו עמוס עוז" בעיתון החג (23.9.18 הארץ, תרבות וספרות). היא דנה בספרו של אשכול נבו, וספרם של עמוס עוז ושירה חדד. בקטע מסוים אומר אשכול נבו: אבל אני כבר לא יכול אלא, כל מה שקורה לי בחיים האמתיים, מעובד, מרגע שהוא קורה, לסיפור טוב שאוכל לספר מתישהו" (עמ' 2). התהליך הזה במסע שלנו, היה יכול, ואולי אפילו התחיל בשלב כל שהוא, להתפתח, או שמא להתנוון, בכיוון כזה. אני חושבת שמה שהציל אותנו מלשקוע לסבך הזה היה, שבאמת, התאהבנו באנשים של הסיפורים, ולא רק בסיפורים, והם המשיכו לחיות איתנו ובתוכנו ורובם עוד ממשיכים. העובדה שאף אחד מאתנו איננו סופר, שחררה אותנו להשתעשע עם הכתיבה, ובהמשך לכך עם הקהל ההולך וגדל, של אנשים שקראו והגיבו וצעדו אתנו בתגובות שלהם לפייסבוק ולבלוג שכתבנו. בחיים הרגילים אני והפייסבוק לא היינו חברים. זה תמיד נראה לי מדיום שטחי, מעושה וגונב זמן חולני. לא שם רציתי שנשמתי תשכון. ובהתחלה, הראל כתב ישר וספונטנית לפייסבוק, תאור המקומות והאירועים, ואני עם הרפלקציות שלי, כתבתי רשימות לבלוג ולא כל כך היה אכפת לי כמה אנשים יקראו את רשימותיי. הראל הוא אובייקט חקירה נפלא, כי הפעולות שלו נשלפות בלהט ובהחלטיות מאיזו אש שאינני מבינה בדיוק מה היא מבשלת, ואני חושבת שגם הוא לא עסוק בלדעת, כי הוא עושה. וכך התבוננתי בפעולות שלו סביב הכתיבה, והתחלתי לראות שהכתיבה שלו הולכת ומשתפרת, עדיין כל כך שונה משלי, אבל זה התחיל לעניין אותי, הכתיבה והתגובות שקיבל. תמיד הדיבור שלו מכוון למישהו, אבל באמת תמיד, הוא יתחיל כתיבה או סרטון עם "חברים" כשהוא ממש רואה את הצופים שלו ומדבר אליהם כאילו הם כאן. תמיד קראתי את מה שכתב, בהתחלה ניסיתי להכניס ליטושים, אבל מהר מאד ראיתי שזה שעטנז, וראיתי איך הוא בונה עם הסגנון שלו, וההתייחסות האישית ההדדית עם מלא אנשים, שבט של אנשים שמלווים אותנו. ואפילו קינאתי קצת. הראל, קורא את הכתבות שלי, ומעריך את הסגנון, לפעמים תהיה איזו ביקורת לרוב נכונה ואני אשפר, אבל… אנשים לא יבינו את זה, אין סבלנות לקרא פילוסופיה, זה יבש ועוד כהנה. הוא בד"כ צודק, אבל מה לעשות, זה מה שיוצא, ואם שלי יוצר הד אצל שני אנשים, ושלו – אצל 200 – שיהיה. אבל עם הזמן ה"שיהיה" הזה כבר לא החזיק. התחלתי לכתוב לא רק לבלוג אלא גם לפייסבוק, אהבתי את התגובות, והכי אהבתי את האינטראקציות שהכתבות שלנו יצרו בין החברים לבין עצמם. דוגמא נפלאה לכך היתה מיקי לאופר, שכנתי מעבר לסבך של הגדר האחורית, שהפציצה אותנו בתגובות שנונות ומצחיקות, ועדי, מסידני, שהשלים או סתר כל ענייני ידע היסטורי או זואולוגי שהופיע בכתובים שלנו, והתפתחו פולמוסים בין מיקי לבין עדי. עדי עשה לי נחת גדולה כשסיפר שהבן שלו קיבל אות הצטיינות בידע על הגיאוגרפיה וההיסטוריה של אוסטרליה, וזאת כיוון שעדי טייל איתו על מפת הטיול שלנו אתר אחרי אתר, והילד למד, הפנים והצטיין. הלוואי שהילדים שלי היו עושים כך עם נכדיי. ונחת היתה כשמיקי סיפרה שקריאת הפוסטים שלנו, היא המנוחה שלה כשהיא רוצה להירגע מתלאות היום. עם הזמן נוספו על חברינו הישראלים גם חברים מקומיים, ישראלים, יהודים ואוסטרלים, חלקם שהיכרנו במקומות שונים והפכו חברים, חלקם קיבלו ממישהו המלצה והצטרפו לפייסבוק, וחלקם לא ברור איך הגיעו, אבל נשארו.
הכתיבה לא התמצתה בפייסבוק ובבלוג. הראל היה חבר בכעשרה פורומים שונים, של ישראלים באוסטרליה, של JB Owners (בעלי קרוון מן הסוג שלנו(, של מטיילי סימפסון, מטיילי קייפ יורק ועוד כהנה וכהנה. כך הכתיבה באנגלית השתפרה פלאים, והחבורות הללו היו מקורות עזרה וייעוץ נפלאים.
אני עדיין לא בטוחה, מה קורה למרכיב הקנאה בכתיבות שלנו. הראל יגיד שאין בכלל דבר כזה, ויגיד עלי שאני מחפשת לעשות מזבוב פיל ושכל אבן קטנה אני מרימה כדי לראות תחתה נחש ובכלל שאני אוהבת דרמות. נכון! יש סיפור טוב בלי דרמות? עוד משהו, הוא גם יגיד שמשעמם לי, ושאני מחפשת "עניינים".
כשיצאנו לדרך, ידענו שאנחנו רוצים לכתוב, והראל, בין אין סוף הנושאים בהם טיפל, היה גם הקשר עם עופר שבנה עבורנו את הבלוג. אבל לא חשבנו שזה יתפוס מקום כל כך חשוב במסע ובעונג.
13.8.18 – המבחן האולטימטיבי של הזוגיות או טנגו קרוון
יותר מכל מבחן אחר, אפשר לומר שהמבחן האולטימטיבי להתאמה הזוגית שלנו במסע הזה, היה מבצע החניית הקרוון בחלקתו, עם הגיענו לפארק הקרוונים. 250 ימי מסע, קרוב ל 40 פארקי קרוון, המיומנויות של הראל בתפעול הרכבים, מדהימות, גם אני קצת השתפרתי בניווט, אבל התקשורת ממשיכה להיות אתגר. האם נצליח להפעיל תקשורת רב חושית ורב ממדית במרחב, כדי להצליח יחד במשימה שהיא: להשחיל את הקרוון הגדול, 7 מטר אורכו, הנגרר על ידי הג'יפ המפלצתי, כל זה בריברס, לחלקה הקטנה שנועדה לו כשמשני צדיו בדרך כלל מצטופפים קרוונים אחרים. זה נראה לי הרבה יותר מאתגר מלגדל ביחד ילדים.
היום פופולרי בחוגים המקצועיים של הטיפול הזוגי, להשוות את ההתאמה העדינה הנדרשת ליחסים זוגיים מוצלחים, לריקוד טנגו. גם אני חשבתי כך עד שגיליתי את מבחן הקרוון. כאן לא מדובר בלדרוך זה לזה על אצבעות הרגליים, אלא עניין של חיים ומוות.
אז כך זה מתבצע: מגיעים לחלקה המיועדת, אני עומדת מאחור באופן שהראל יוכל לראות אותי במראות הצדדיות. מתחילה לכוון בסימנים בידיים, תנועות גוף וצלילי קול, כשאני מתרוצצת ימינה ושמאלה, קדימה ואחורה. מזהירה ממכשולים כמו מכוניות חונות מכל צד, בני אדם, ברזים ועמודים. מאותתת על קיומם של ענפי העצים שעלולים לחבל, כפי שזה כבר קרה, בפאנלים הסלולריים שעל גג הקרוון. שנינו בלחץ קיצוני, כל איתות לא נכון שלי, שיגרור תנועה לא נכונה של הראל, עלולים להסתיים בנזקים קשים. אנחנו לגמרי תלויים אחד בשני, הוא בי – שאכוון אותו במדויק, ואני בו, שלא ידרוס אותי. לפעמים כשאני רואה זוגות אחרים עושים זאת, אני קוראת לזה "ריקוד הנשים". האשה מנווטת והגבר נוהג וחונה, תמיד זו חלוקת התפקידים. לא פעם אנחנו רואים כמו בתמונת מראה, את הזעם שהם מוציאים אחד על השני, ויודעים שכך זה גם אצלנו. זה חלק מן הטכס, ואחריו תבוא הרגיעה והפיוס והשמחה ששוב עשינו זאת ביחד, שתלנו את הבית בשדה החדש ליום יומיים או שלושה, ואפשר לנוח.
חזרה בסידני 21.8.18
ימי אחרית מסע, בין נחיתה לקרקע (מן הקרוון) להמראה הביתה
היגענו עם הקרוון לעיר הגדולה, הקרוון היחידי שנראה משוטט במרחבי הפרוורים של המטרופולין. לא רק שלא פגשנו שום קרוון במרחב, אלא שבעיר, גם לטויוטה שלנו אין שום סיכוי למצוא חניה, עקב clearance של 2.6 מטר. כלומר אין בנמצא חניות לרכב בגובה כזה, וכל החניונים שנתקלנו היו מקורים. כתוצאה מכך, כל נסיעה הסתיימה בהחניית הרכב במקום אסור באופן הזוי יותר מקודמו. הסברה שלי לכך שקיבלנו רק מעט דוחות חניה יחסית לכמות העבירות היא בשל כך שהשוטרים או הפקחים כל כך נדהמו מעזות המצח של הראל, שתיארו לעצמם שאנחנו "מורשים".
השיא היה ביום העברת הרכב למיכאל, רוכש הג'יפ שלנו. בלית ברירה החנינו אותו בחניון הספקים, של מרכז הקניות הענק מקווארי, כשסביבנו רק משאיות הבאות לפרק סחורות. נכנסנו לבניין דרך פרוזדורים ומרתפים שבסופם חיכה לנו איש בטחון, שהופעל כנראה על ידי מצלמות האבטחה. באדיבות התנצלנו והוא עוד צייד אותנו בכמה אינפורמציות לגבי משרד הרישוי המקומי. כשירדנו חזרה אל הרכב, כדי להעביר אותו פיזית לקונה המאושר, שהיה אחרי תאונה קשה ורגלו היתה נתונה בסד, לא יכולנו למצוא את הרכב במרחב האינסופי של עשרות החניונים במקווארי סנטר. אחרי התרוצצות של קרוב לשעה, נשלחנו עם קלנועית מטעם ההנהלה, אל החנייה האסורה, כשאיש לא התייחס לעבירה.
אצל הראל הכל דופק כמו מבצע צבאי: ביום הראשון בעיר מפרקים מן הקרוון את כל רכושינו וחיינו, עד המלפפון האחרון. כך גם מן הרכב, עורכים ספירת מלאי של כל תכולתו, הכוללת אלפי פריטים. ביום השני חוזרים לדילר ממנו קנינו את הקרוון לפני 10 חודשים, מחזירים לו את הבית, והוא שוקל את מחירו כמובטח. אצל האוסטרלי, מלה זאת מלה.
על פי המלצתו של ידידנו עדי, היודע כל, אנחנו עוברים להתגורר, במלונית של בית חב"ד בשכונת St. Ives. פה מסתיים בתנופה מרשימה הרומן האוסטרלי שלנו עם חב"ד. האנשים הנפלאים הללו, עוטפים אותנו בענן של נתינה טובה. תפילות ששי ושבת, דרשות חכמות ופותחות לב מפי הרב שפירא ואשתו….. והזמנות לארוחות ששי ושבת בשתי השבתות בהן שהינו כאן.
הקהילה הנחמדה של סנט אייבס, היתה גם הקהל הראשון בפניו היצגנו הרצאה על המסע שלנו, לאחר שהרב שפירא נענה להצעה של הראל והזמין אותנו להופיע באמצע השבוע בפני צאן מרעיתו חברי הקהילה. מחוסר יכולת להופיע עם מצגות וסרטונים, תלינו את המפה הגדולה של אוסטרליה, שהיתה תלויה בחדר הספרייה בביתנו חצי שנה קודם יציאתנו, שחזרנו מול הקהל את המסע, ותיבלנו בסיפורי האירועים. נהנינו מהתעניינות ערה ושאלות מעוררות, למשל: למה דווקא אוסטרליה; מה היתה החוויה המוזרה ביותר; האם היתה מזוזה בדלת הכניסה לקרוון; איך המסע שינה אותנו; איך זה ישפיע על חיינו. אני מניחה שעוד הרבה זמן נתעסק בשאלות האלה ועוד רבות.
הימים הם גם ימי פרידות, כמעט כל יום נפרדים ממישהו מחברינו ומכרינו חדשים וותיקים. סגרנו מעגל בפרידה ממאיר ומשפחתו. מאיר היה עמוד הענן שלנו, שאפשר לנו לאמץ אותו עוד לפני שהיכרנו אותו. ידידו דרור נתן לנו אותו במתנה. מאיר, הוא שנסע שעות לבחון את הרכב ואת הקרוון, כדי לאשר את הרכישות. הוא שנתן לנו הדרכה ראשונית בסבך הבירוקרטיה האוסטרלית. וכמו אבא טוב, היה הכתובת הראשונה להתייעץ כשהיו תקלות ולשתף כשהיו הרפתקאות. נפרדנו בחום מעדי ודינה אשתו. לעדי, שהיה חבר וירטואלי לאורך המסע, תמיד היו תשובות טובות בכל עניין, בין אם פרקטי או בענייני ידע. בסידני נפגשנו סוף סוף בשמחה גדולה, ונפרדנו בחום.
כמו הפרידות בארץ ערב יציאתנו למסע, כך הפרידות כאן ערב שובנו הביתה, הינן בעלות תפקיד במסע. כנראה צריך היה להיפרד נכון כדי להיפתח ולפתוח את חלל הלב לאנשים חדשים. כך עכשיו אנחנו נפרדים מאלו שליוו אותנו במסירות לאורך המסע ומכשירים עצמנו בכך, לשוב פנויים ופתוחים לבני משפחותינו וידידנו הרבים בארץ.