31.12.17 – 1.1.18

עליה לרגל לשנת 2018

אף פעם לא חשבתי על סידני במונחים דתיים – כמקום של עליה לרגל, או של טכסים פגאניים, אולי מלבד אלו שקשורים באבוריג'ינים. אבל כשיצאתי לרחובות סידני ב 31.12.17 נדהמתי לגלות שזוהי מכה של עולי הרגל לקבל את השנה החדשה, והכעבה הוא אזור האופרה, והזיקוקין הם הריטואל. כבר בבקר, כשיצאנו להפליג בין המפרצים, עם ידידנו מאיר, המלאך הידוע מסידני, על הסירה הלבנה והאלגנטית שלו, ועם ידידו המקומי דרור, נדהמנו לראות 'מרבדי אדם' – חבורות צפופות, משפחות, אוהלים, פיקניקים לאורך  קילומטרים של חוף. הקהל הרב הזה, שהכיל בני כל הגזעים, המינים והגילים שיצר אלוהים, כבש כבר 24 שעות קודם שעת ה- 0, איש איש את חלקתו, לקבל בה את האותות מן השמיים.

נזכרתי בהתכנסות ההמונית של ה קומב-מלה בהודו, אליה מגיעים 120 מיליון איש במשך חודשיים, לטבילה בגנגס, וכ 30 מיליון ליום (פעם ב 12 שנים), והבנתי שלפנינו אירוע של פעם בחיים (אין שום סיכוי שנחזור על זה), ועלינו להיות חלק מן  pilgrimage( עליה לרגל) הזה. כשנחתנו על החוף, רק 8 שעות לפני חצות הלילה, התחלנו לחפש את החלקה שלנו, ממש מתחת לגשר סידני הארבור, מול פני האופרה. ההמונים, ואנחנו בתוכם, הלכו ונהדקו לאורך השעות לתוך מתחמים, ובכל פעם שמתחם כזה היה מתמלא, היו סוגרים אותו, ולא היה ניתן עוד להיכנס. אני נסחפתי לתוך החוויה והתחלתי לצלם אנשים, תוך למידת כל הפונקציות לצילום אמנותי שישנן בתוך הסמרטפון. השעות הלכו ונקפו, הרוח הפכה מבריזה מענגת לרוח קרה ומציקה, אבל אנחנו על משמרתנו. הראל ואני כבשנו מקום של כבוד על המדרכה עם משענת של עמוד, ולא זזנו משם 6 שעות, למרות שרבים ניסו לחמוד אותו.

לאורך השעות הארוכות, לא יכולנו להירגע מן ההתפעלות על הסדר המופתי: כבר מבעוד יום העיר היתה מוצפת מודעות ותדריכים לגבי התנהגות והתנהלות באזורים המבוקשים לצפייה. ואמנם כל האזורים היו "ללא אלכוהול" (מלבד מקומות ספורים של אלכוהול בברים בתשלום, שהיו מגודרים). משעה מסויימת לא נראתה מכונית בכל האזור. למרות האוכלוסייה המעורבת הענקית הזו, כולם צייתו לכללים. המוני שוטרים הסתובבו מחוסרי עבודה. ההמונים שקטים, ממושמעים. אין אשפה, לא מוכרים כרים לישיבה, שמיכות, שתיה, קצף,  צעצועים… (כפי שבודאי היה במחוזותינו). במקומות מוסדרים עומדים דוכני מזון ושתיה. עשרות תאי שירותים עומדים מוכנים. אין צעקות, בכיות של ילדים, אין בעלי חיים… רק המוני בני אדם מצפים יחד לרגע (יותר נכון 12 דקות) של נצנוץ המאורות (הזיקוקין).

מטר של זיקוקין נורה פעמיים, בשעה 9 בערב, עבור הילדים, ובחצות הלילה, הדבר האמיתי. מתוך המים, ומן הגשר מזנקים נחשי האור, ומתפוצצים במיליוני גיצים צבעוניים, והקהל הרב מריע, משמיע כבנשימה אחת, קולות התפעלות ועונג וכולם מנופפים אל על עם הסמרטפונים, מצלמים ללא הרף. ובאותו סדר מופתי, נהרות האדם זורמים חזרה איש איש לביתו עם תום הטכס.

קשה להבין את הכוח של האירוע, להביא את כל המיליונים האלה יחד. אולי זהו החג היחידי לו שותפים בני כל הדתות והלאומים והמעמדות, שמתייחסים לשנה האזרחית. ואולי היציאה לרחובות מגדירה את אלו שזהותם לא די מוגדרת, (וגם המוני תיירים) כאזרחי העולם בעוד האחרים אינם נדרשים לכך.